חפש בבלוג זה

יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

מנהיגים קטנים לא עושים טעויות

"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" זה המשפט של החודש הזה. ואני לא מתכוון לחודש אלול דווקא.
אני לא מכיר את הפרטים של סיפור גל הירש, אבל כן רואה מגמה. ובעניין הזה אני כותב הפעם בלי להביע דעה ספציפית אם הוא ראוי או לא. אני כן רוצה להתעכב הפעם על מצקצקי הכשרות. אלה שיורידו כל מועמד שעשה משהו בחייו, כי הוא גם כשל.
הם ינסו להציע לנו כאלה שאף פעם לא מעדו בלשונם, שאף פעם לא טעו. שתמיד אמרו את מה שצריך לומר, שתמיד ידעו להיזהר. "צדיקים", שלא נפלו.
ה"צדיקים" הללו שלא נופלים, הם אנשים קטנים. הם קטנים כיון שאינם מצליחים להתפתח מעבר למה שניתן להם. הם חוששים מלהתקדם אל הלא נודע, מהפחד ליפול. והעולם מחבק אותם כיון שהם לא טועים. לא טועים, ולא צודקים.
המנהיגים, שהעולם הגלובלי בו אנחנו נמצאים מייצר, הם מנהיגים שמנסים לזהות היכן נמצא הציבור. הם יורקים על האצבע, מרימים אותה אל על ומנסים לחוש לאן הרוח נושבת. הכיון אותו ירגישו הוא הכיון אליו ילכו. למי שעוד לא הבין את המשל, אז הרוח זה מובילי דעת קהל כאלה ואחרים, והרוק אלה היועצים שלוחשים לאותם "מנהיגים" מה הכיוון בו הם צריכים לבחור.
מנהיגות נכונה היא מנהיגות שמעזה. המעז ינצח, והמעז גם נכשל.
האנשים הכי מצליחים בארץ ובעולם הם אנשים שנכשלו במה שעשו, אם תשאלו אותם הם יגידו כי זה סוד הצלחתם. "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים". כי מי שמעז נכשל, ומי שנכשל יכול להצליח יותר. ומי שלא נכשל, יכול להתהדר לכאורה בכך ששמר על עצמו נקי. נקי וריק.
קצת מזכיר לי את הסיפור על מישהי שחיפשה שידוך. היא קיבלה הצעה על בחור אחד והחלה לשאול על מעלותיו:
"הוא אדם חכם?" שאלה. "לא", ענו לה, "האמת שהוא די טיפש."
"ואיך המשפחה?" "האמת, משפחה על הפנים."
"הוא נראה טוב?" "את יכולה להסתכל בעצמך" אמרו לה, "מכוער כמו הלילה".
"הוא איש טוב?"ניסתה.. "אין בו כל דבר מיוחד, לא הצטיין מעולם בטוב לב או במידות טובות כלשהן" ענו לה.
"אז למה שאתחתן אתו?" לשאלה הזו ציפו המשדכים ובפיהם הייתה תשובה מוכנה מראש "יש לו מידה מדהימה שאין לאף אחד". הם ענו- "הוא מעולם לא התגאה במה שאין לו..."
אז בלי קשר לפרשת גל הירש, כדאי לשים לב שאנחנו לא הורגים את המנהיגים המוצלחים של הדור הבא.

לא, אין לי כל מחשבה להרים פושעים להנהגה, זה לא הכיון. אני כן מכוון שעלינו לדעת לתת את נס ההנהגה לאלה המגמגמים קצת כמו משה רבנו, או חוטאים קצת כמו דוד המלך- אלה שבאמת יכולים לעשות ויודעים לעשות ומנסים לעשות לצד חסרונותיהם.

אני מעדיף את המנהיגים האלה מאשר מנהיגים אחרים (בלי שמות כמובן) שלא עשו דבר פרט ליחסי ציבור טובים ובכך מעלתם.

הפוסט המלא בפייסבוק: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=1034163143283592&set=a.265151176851463.70829.100000697496018&type=1&theater

יום חמישי, 16 באוגוסט 2012

למה לי פוליטיקה עכשיו?!?




בחודשים האחרונים, מאז נכנסתי קצת יותר לעומק נבכי הפוליטיקה המגזרית במטה של נפתלי בנט, רבים מחברי וממקורבי (מילה של פוליטיקאים...) מסתכלים עלי בעיניים מלאות חכמה עם אמירה חד-משמעית מבחינתם- זה יעבור לך...
יש מבין חברי שאף מגדילים לעשות והם מסבירים לי כמה אתאכזב כאשר הכל יתפוצץ לי בפנים, כאשר אבין שפוליטיקה זה דבר כ"כ מלוכלך ומסואב ופוליטיקאים הם עם... אני מעריך שהנקודה הובנה, ועכשיו קצת הסברים.
***
בתחילת המילניום הייתי חייל בסדיר. זה היה כשאריק שרון עוד היה איש שנוא בתקשורת וכשגוש קטיף הייתה בידנו, באחת מהשמירות שלי על הישוב שליו (אחד הישובים הקטנים ביותר בגוש קטיף ונראה לי שבכלל בארץ) שאל אותי חברי לשמירה- "אם עכשיו בא מחבל יורה עלי ואני נפצע, מה אתה עושה?" השבתי לו בלי לחשוב יותר מדי- "תופס מחסה, משיב באש וסוחב אותך".
החבר עשה פששששש ארוך ואמר- "יפה לך, למה אם זה יקרה לי והמחבל ירה עליך, אני בורח."


***
יש משהו שהרבה אנשים בעולם לא מבינים לצערי, לא הכל בחיים מונע מאינטרסים פסולים, וכאשר האינטרסים אינם פסולים והמטרות הם מטרות טהורות ממילא אין מקום לאכזבות.
אני כותב את זה בידיעה שהרבה אנשים לא מאמינים, בטוחים שתמיד יש סיבה אישית שבשלה אנשים מנסים לעזור למישהו, לסדר את עצמם וכו'... אבל אני חי בסביבה שזו לא המטרה היחידה.
שלא יובן לא נכון, מי שלא מונע מאינטרסים לא נכלל ב"פרייארים", אני מדבר על אנשים שיודעים להסתדר היטב בחיים אך יחד עם זה מוכנים למסור את נפשם למען הכלל. ביטוי של פעם נכון. זהו שלא.
***
בערך שנה לאחר השמירה בשליו נזכרתי באותה שמירה, הייתי אז בבית החולים אחרי שנפצעתי קשה בפיגוע שהיה בעתניאל, הפציעה הייתה כיון שעשיתי מה שמוטל עלי והובלתי כח צבאי להסתערות על מחבל שהרג את חברי. כשכתבתי לעצמי על מה שקרה בפיגוע התלבטתי הרבה מה לכתוב. בהתחלה תליתי את הכוחות שקיבלתי בכוחות רגעיים שקיבלתי מלמעלה. כמה חודשים לאחר מכן שיניתי את הכתוב וכתבתי ששנים של חינוך הובילו אותי לעשות את מה שעשיתי.
שנים של חינוך הובילו אותי ומובילים עוד הרבה אנשים טובים למסירות נפש גם בפוליטיקה, להתלכלך בתוך מקום שיש בו אינטריגות ויש בו אינטרסים אך לעשות זאת מתוך מניעים טהורים, מתוך רצון עמוק לחולל שינוי, ומתוך אמונה שכל אחד מאיתנו, כל אחד, יכול לשנות.
אפשר לשבת על הגדר ולצקצק, אפשר לבוא ולהטיל מום ופגם בכל מתמודד ומתמודד, ואפשר גם להחליט שמלכלכים את הידיים ונכנסים פנימה.

אז זהו, אני בפנים, מנסה לשנות את הבית היהודי שלי עם ידיעה שהידיים יתלכלכו מעט, עם תפילה שהתמימות לא תרד ועם אמונה עמוקה שאני יכול לשנות, בעזרת ה'.

יום שני, 21 במאי 2012

יש לנו נוער נפלא. נקודה.


ארבע, ארבע ושלושים, אל מול בית הכנסת היכל שלמה בירושלים. עשרות אלפי בני נוער, כמה מאות מבוגרים.
שעתיים וחצי תמימות חיכיתי שם עם תלמידי ועם עוד אלפים אחרים. שעתיים וחצי בהם רקדנו, ישבנו, חיכינו וחיכינו...
מי שעבר שם לאחר מכן לא ראה ונדליזם, לא ראה לכלוך, לא ראה גרפיטי מכוער. מי שהיה שם לא ראה אלימות בין בני הנוער.  עשרות אלפי בני נוער, וריקוד אחד גדול שבמרכזו האמירה- חזרנו לירושלים.
יום ירושלים- אלפי תמונות כאלה אל מול תמונה אחת של שנאה, והשנאה מנצחת.
אני לא יודע מדוע התעכבה הצעדה, אבל הסבלנות של החבר'ה הרשימה אותי, מאוד הרשימה.
בסביבות 18:30 התחלנו לצעוד. באתרי האינטרנט כתבו שהיו כ30,000 איש. המון של אנשים צועד לכיון הכותל. צעדה מסודרת (עשרות בני נוער שימשו כסדרנים בהתנדבות בצעדה) עם שירה וריקודים בדרך והמון שיחות קטנות בין חברים וחברות.
צעדתי יחד עם חברים, והתפעלנו  מבני הנוער. לא הייתה שם שתיה חריפה, לא היו קללות. הייתה שמחה גדולה וגאווה גדולה על היום המיוחד הזה.
עברנו בשער שכם, הערבים עמדו בצד והסתכלו בנו, בני הנוער שהיו בסביבתי המשיכו ללכת, מניפים את הדגל בגאון אך אף לא אחד מהם התגרה.  כאשר היינו ברובע המוסלמי רצתה ילדה קטנה, ערבייה, לחצות את הרחוב בתוך הצעדה, בני נוער הציעו למבוגר שליווה אותה את עזרתם.
אני לא חי בגלקסיה אחרת, אני מודע לכך שיש בני נוער שאינם מחונכים בכל ציבור וגם בציבור הדת"ל. חלק מהסיבה שהגעתי לצעדה הזו היה כדי למנוע פרובוקציות מעין אלה, אבל מה שראיתי בצעדה היה בעיקר סבלנות ובעיקר שמחה.
בדרך הביתה הצצתי באתרי האינטרנט, נדהמתי. אין זכר לסבלנות, אין זכר לעובדה שעשרות אלפי בני נוער היו שם ורקדו- יש זכר להתגרות ערבית ולטמטום של כמה בני נוער שהצליחו לשים את הכותרת שמישהו שם כ"כ רצה שתהיה, ממש הכין אותה וחיכה להזדמנות שתתן לו לצבוע אותה באדום- "חגיגות ועימותים ביום ירושלים" איזה כיף...

***

לפני כמה שנים עבדתי בגוף תקשורת כמה שבועות, אחרי שיח מאוד נעים שהיה לי עם העורך הראשי הובהר לי תפקידי החדש- "אני מבקש שתביא לי דברים רעים על הציבור הדתי, על דברים טובים אני לא משלם". כששאלתי את העורך מה מניע אותו הוא הסביר לי בצורה חדה- "כיון שאתה עוסק בענייני יהדות אני לא יכול לשים בפינה שלך פורנו, אני צריך רייטינג ודברים רעים על הציבור הדתי מביאים לי הרבה כניסות, כמעט כמו פורנו". מסרתי את ברכת הדרך לעורך וסיימתי את תפקידי.

***

אני לא יודע מה גורם לאותם אנשים לעשות ברשעות את מה שהם עושים, אני לא יודע אם העניין הוא רייטינג, אידיאולוגיה או סתם טיפשות. אני כן יודע שאנחנו כצרכני תקשורת יכולים לבחור, אנחנו כצרכני תקשורת צריכים לבדוק וכצרכני תקשורת לדרוש פיצוי כאשר משקרים לנו שוב ושוב ומעוותים את המציאות כדי להתאים אותה לכותרת של מחר.
הדבר הזה קורה בין דתיים לחילונים, הוא קורה בפרובוקציות מבוימות בין ערבים ליהודים והוא אפילו קורה במחאות חברתיות.  אני לא תמים לחשוב שהדבר פתאום ייעלם מחיינו, אבל אני כן יודע שאם אנחנו נמחה על סיקור מגמתי, אם אנחנו לא נצרך סיקור שקרי וצהוב, אם לא יהיו לקוחות- הסחורה תתחלף.

***

הנה לכם כותרת לצעדה שהייתה אתמול. יש לנו נוער נפלא. נקודה.

יום חמישי, 19 באפריל 2012

עכשיו תורנו


אנו נמצאים בימי ספירת העומר, ימים הנמצאים בין תחייתנו הגשמית מארץ מצרים ועד תחייתנו הרוחנית והפיכתנו לבני מלך בעת קבלת התורה בהר סיני.
מה עניין הספירה? מדוע עלינו לספור יום יום ולהדגיש כמה ימים וכמה שבועות לעומר?
על הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" כותב הרש"ר הירש דברים מופלאים:
"כבר חגותם את חג חירותכם; וכבר זכרתם לפני ה' את העצמאות, שזכיתם בה בשבתכם בארצכם ובאכלכם מלחם הארץ; נמצא, שכבר הגעתם אל החירות ואל רוחות העצמאות המהווים בדרך כלל את מטרת כל השאיפות הלאומיות.
ואילו אתם תראו עצמכם רק בראשית ייעודכם הלאומי; ותחלו עתה למנות לקראת השגת מטרה אחרת... במקום שאחרים חדלו לספור, תחל ספירתך אתה". (רש"ר הירש על התורה, ויקרא כ"ג, ט"ו)
לכאורה לאחר יציאת מצרים ומתן תורה השגנו את המטרות- איננו עוד עם של עבדים אלא אדונים לעצמנו, לאחר קבלת התורה הנצחית אנו מוגדרים כבני מלך וממשיכים במסע לקראת המיזוג הגדול של העצמאות הרוחנית והפיזית בא"י.  כדברי הרש"ר "הגעתם אל החירות ואל רוחות העצמאות...
אך הספירה אותה אנו סופרים יום יום בין פסח לשבועות, מדגישה לנו כי הימים אינם רק "מסדרון" ו"מעבר" בין שני אירועים גדולים.   ימים אלה הינם בעלי מעלה עצמית עצומה, ולפיכך נתנו חכמים מידה לכל יום-  יש יום שייחודו הוא חסד, ויש יום שמאפיינו הוא גבורה, יש יום שייחודו הוא תפארת וכן נצח הוד יסוד ומלכות.
מידות אלה אותם קבעו חכמים מציינים את המעלה העצמית של כל יום ויום.  הם מדגישים לנו, כדברי הרש"ר, את הצורך להסתכל קדימה- ללמוד יותר, לתרום יותר, לאהוב יותר ולעשות יותר על מנת להשיג מטרות נוספות ולכבוש יעדים נוספים לקראת הגאולה השלמה.

זכינו ונתקיימו הדברים, בספירת העומר הוקמה מדינת ישראל ונגאלו מחדש ירושלים חברון שכם ועוד חלקי ארץ, נתווספו שני מועדים ללוח השנה הגשמי והרוחני- הישראלי.
אל לנו לחשוב שסיימנו את עבודתנו בכך- חובה על כל אחד ואחת מאיתנו להמשיך ולספור את ספירת העומר בכוונה גדולה, לנסות לתקן ולתת את הספירה שלנו, את החידוש שלנו לעולם, ליצור עוד ימים טובים ולתקן ולשכלל את אלה הקיימים.

יום ראשון, 18 במרץ 2012

מידת סדום


נכנסתי לרשת יוקרתית המוכרת כלי בישול, רשת מהסוג שאנשים שכמוני לא דורכים בה ואלה שכן נכנסים אליה עושים זאת לרוב כדי להסתכל ולקבל רעיונות מה נקנה בחנות הכלים השכונתית ברבע מחיר.
לא משעמום נכנסתי אלא כתוצאה ממשימה שהוטלה עלי עקב מתנה יוקרתית וחסרת שימוש שקיבלנו מרשת זו- זוג בקבוקים מעוצבים שניתן לשים בהם שמן ולימון- כל מבוקשי היה להחליף את המוצר כאשר הוא עדין ארוז באריזת החברה ולא נעשה בו כל שימוש.
המוכרת שמיהרה לגשת אלי העיפה מבט במוצר ובי ושוב במוצר ושוב בי והפטירה לעברי- אם אין כרטיס החלפה אין מצב.
סיפרתי למוכרת על המשימה שהוטלה עלי, אמרתי לה שאני מוכן לקחת במקום משהו במקום וכן שאני מוכן שיעריכו את המוצר לפי שוויו הנמוך ביותר שנמכר באותה חנות- היא ארזה לי את המתנה המאוסה והציעה לי שקית.
יצאתי כועס מהחנות, יותר נכון לומר- הוצאתי את עצמי מהחנות כדי לחשוב לרגע. מחד, אמרתי לעצמי, מה אני מתלונן? הרי המוכרת היא רק בורג קטן וכו'... ש"ג מסכן וכו'... וחוץ מזה, באמת אין לי פתק החלפה, אולי היא צודקת? אבל משהו בתוכי בער, משהו שהרגיש שיש כאן אי-צדק.
***
סבא שלי נפטר ביום הכיפורים לפני ארבע שנים, המוות שלו היה ארוך והכניס בתוכו שנים של סבל ומחלה אחת נוראית שמחקה אותו לאט לאט- זו אינה מחלה מוכרת, אבל היום בהסתכלות לאחור אני יודע לזהות אותה כמומחה על כל תסמיניה.
שנים לפני שהחלה אותה מחלה היה סבא איש בריא, הייתה לו חנות מכולת קטנה שהיה גאה בה מאוד, יום יום היו נכנסים הלקוחות לקנות לחם חלב ועיתון לצד אורז ותבלינים במשקל, דגים שסבא קנה במיוחד בשוק הכרמל וזיתים וגבינה מלוחה מקופסת פח. כל המשפחה התגייסה לעזור ובייחוד בתקופות החגים שהעומס היה גדול.
אני זוכר שבאחת הפעמים שהייתי בחנות נכנס בחור צעיר ושאל אם יש סנדוויצ'ים, סבא אמר לו שמיד יהיה , הוא פרס פרוסה עבה של גבינה צהובה ושקל אותה, לקח חופן זיתים ושקל אותם ואת הכל הכניס ללחמניה- הוא עשה חשבון על דף ניר- לחמניה- 50 אג', גבינה 1.20 ₪, זיתים 90 אג' וחישב את הכל...
סבא היה גאה, הוא היה גאה בעצמו וגאה בחנות הקטנה שלו, היה קם כל בוקר ב4.00, שותה את הקפה שלו, הולך לתפילה ומשם ישר לחנות.
ואז החלה המחלה- היא התחילה בקטן, סופר קראו לה- עם מבצעים לקראת החגים והנחות ענק בקניה מעל 500 ₪, סבא הצליח לשרוד אותה בהתחלה- אומנם הוא כבר לא היה צריך את עזרתנו לקראת החגים אך הקונים הנאמנים היו מגיעים יום יום לחנותו, קונים לחם וחלב ומבקשים שירשום- במחברת כמובן, או על דף נייר קטן.
אך המצב לא נשאר כך זמן רב, הצלחתו של הסופר הביאה לפריחת מרכז קניות ענק וזמן לא רב אח"כ למרכז נוסף- קונים שריחמו על סבא קנו אצלו מדי פעם לחם וחלב, וספקים סירבו לבוא אליו כי ההזמנות שלו היו קטנות מדי עבורם.
***
חזרתי בחזרה לחנות, שמתי את השקית על הדלפק ואמרתי למוכרת שיקחו בשבילם את המתנה, לי אין מה לעשות איתה ועדיף שימכרו אותה מאשר שתשכב אצלי בבית (עשינו לעצמנו כלל שאנחנו לא מעבירים מתנות שאין לאף אחד מה לעשות איתן, אידיאלים- אתם יודעים...) ואז קרה משהו שלא צפיתי- מנהלת החנות הסתערה לעברי בצעקות- "קח את זה מיד מפה!" ניסיתי למלמל שאין לי מה לעשות בזה ועדיף שיעשו עם זה הם משהו. "תן את זה לנזקקים, יש מספיק אנשים שצריכים דברים שכאלה- תן את זה לנזקקים"...
***
סבא נבל, כמו פרח ללא מים ראיתי איך עלה אחרי עלה מצהיב בו והוא קמל- לא שמענו ממנו מילה אחת של תלונה, אך פניו אמרו הכל.
השנים עברו, לסבא היה חשוב להמשיך להגיע לחנות, פעם שהיתי איתו יום אחד שלם בחנות- בכל היום הזה הגיע לקוח אחד, שקנה חלב.  סבא עבד בסוף ימיו עבור 3.50 ₪ ליום עבודה.
הוא נכנס לדיכאון והתפרצה אצלו מחלת השכחה, הוא חטף אירוע מוחי ולאט לאט דעך במיטתו עד יומו האחרון.

***
החברה בישראל היא חברה שאיכפת לה, חשוב לה מאוד שיתרמו לנזקקים ושיהיה פה נקי ויפה, כמעט כל אזרח ישראלי יצקצק בלשונו כאשר ישמע על עוולה- כל-כך הרבה שחיתות יש פה, שיתביישו להם...
אותו אזרח יכול לשלם בשחור ללא הינד עפעף- למי שיעיר לו הוא יאמר בפשטות שכולם עושים את זה. אותו אזרח יכול לזרוק סיגריה בחוף הים ולמי שיעיר לו הוא יאמר בציניות שזה לא נקרא לכלוך, וגם- שכולם מלכלכים.
אני כועס מאוד על המוכרת! ברור לי שהיא לא אשמה, ברור לי שהיא אשה טובה שבכל שיחה עם חברותיה תזדעזע מעוול ותתחלחל ממעשים בעיתיים, אך דווקא בגלל זה אני כועס עליה.
המוכרת הזו היא תמונת ראי לכולנו, לחברה שכ"כ חשוב לה להיראות צודקת, כ"כ חשוב לה להיתפס בסדר, כ"כ חשוב לה שיאמרו שהיא בסדר- ומתוך המקום הזה היא תציע לי לתת בקבוקים מעוצבים למשפחות נזקקות ומתוך המקום הזה יקומו ארגונים חברתיים שעניינם הוא להראות בסדר (ובייחוד אם ה"בסדר" הזה עושה קופה יפה...)
לקראת הסדר, ולקראת הקמחא דפסחא שנתבקש לתת השנה, אני מציע שיחד עם התרומה נחשוב מעט. יחד עם המוצרים שנארוז או הכסף המועט שניתן ננסה לחשוב איך נוכל לקדם, במעט, את החברה שלנו למקום טוב יותר.  באמת.

יום שבת, 18 בפברואר 2012

חומרות של תקוה



לפני כמה שבועות, כחלק מאסטרטגיה קבועה שקיימת כבר שנים כאשר נמצאים בין המצרים של תוכניות ריאליטי שנסתיימו לאלה שעומדות להתחיל, החליט מי שהחליט להקים קול זעקה, הזעקה נשמעה ולאחריה היה צריך להחליט על שום מה.
הפור נפל הפעם על נושא החומרות בעולם הדתי והחרדי, כאשר את עיקר הקלון מקבלים הפעם החרדים סביב עניין אוטובוסי מהדרין, שלים רחבים, קול באשה (שבזה דווקא אנ"ש הפציצו, תלמידי הישיבה בעתניאל...) ועוד.
כמובן שהנושא מוגזם, וכמובן שהתשקורת אשמה, אבל לאחר ששבועות הזעם חלפו (הסצינה הספציפית עליה אני מדבר, כמובן שיהיו התפתחויות נוספות) ישבתי וחשבתי מה לי ולכל הזעם המתגלגל על הדתיים ובכלל.
***
לפני שנתיים בערך, כשעבדתי במשואות יצחק, עברתי כדי לתדלק בתחנת הדלק הקרובה (יש שם הנחה של 30 אג') את פני קיבל מתדלק שכבר הכרתי, גבר חילוני עם שיער כסוף וצמה. השירות שלו הוא מדהים והוא שורד בתחנה הזו הרבה מאוד שנים. כדרכם של עוברי דרכים חיפשתי לעצמי איזה דבר מתיקה חלבי, ולתומי בדקתי כשרויות על-מנת לוודא שכשרות המוצר מתאימה לי. חיפושי לא הועילו, לא מצאתי "מגדים" (כשרות מיוחדת, ללא חלב נוכרי) בתחנה. פניתי למתדלק ושאלתי למה הם לא מביאים "מגדים", זה אותו מחיר וקהל הקונים יהיה גדול יותר.
ואז זה קרה, פעם ראשונה בכל תדלוקי שראיתי את המתדלק יוצא מדעתו- "בחיים לא נביא מגדים" הוא אמר, "כל החומרות שלכם גורמות לכך שגם מי שרוצה לשמור מרגיש שהוא עושה בכאילו". באותו רגע חשבתי לעצמי שהוא תינוק שנשבה...
***
שנים הרגשתי שאני נמצא בין שני עולמות המייצגים את שתי הישיבות שבהן למדתי- עולם הישיבה בבית אל ועולם הישיבה בעתניאל. התנדנדתי בין מסירות להלכה, לתורה, ל"אדם כי ימות באוהל" לבין מסירות להקשבה, חופש, עולם של רוח ופנימיות. שמחתי על קיומם של שני עולמות אלה, והאמנתי באמונה שלמה שכל מה שצריך לעשות הוא לחבר אותם ביחד, כדי לקיים דברי נבואה ולהביא משיח.
אני עדין מאמין בכך.
האנשים בעולם החרדי לאומי הם אנשי חסד, אידיאולוגים, אוהבי תורה, אנשים טובים וישרים. אני גם חב לאותם אנשים את תחילת דרכי בעולם התורה. הרב זלמן מלמד, מבחינתי, הוא עדין ראש הישיבה שלי בבית אל.
אבל הפעם יש אבל, אני חש שחלק מסוים מהעולם ה"בית אלי", החרדי לאומי,  מתרחק מאוד ממה שקורה במציאות- מהאנשים, מהרחוב. אני מרגיש שהרצון להחמיר גרם לכך שעלווה של חומרה כיסתה את ההלכה האמיתית, והאמת נעדרת.

יותר מכל אני חש זאת בעניין הפוליטי, אני מתנחל כיום, מתפלל בכל ליבי שעתניאל תישאר בתחום ישראל ושלא נחווה חלילה גירוש. דעותיי הפוליטיות ימניות וארץ ישראל כולה יקרה לליבי. אבל דעותיי הפוליטיות וארצי האהובה אינם הדבר היחיד שיש מול עיני.
חשתי עלבון מכך שחלק מרבותי מאותו עולם סירבו לגנות בפומבי פעולות תג מחיר, חשתי תיסכול כאשר הבנתי שאהבת ישראל עליה דיברנו בשיעורי הרב קוק לא כוללת את מי שחושב אחרת.
***
החלטתי להחמיר על עצמי ומעתה להקפיד הקפדה יתרה שלא להחמיר ובמיוחד מחוץ לביתי. (בשביל הצד האורתודוכסי שלי אני נתמך בפסיקות של הרב עובדיה, הרב חיים דוד הלוי והרב בני לאו וכן בספר המעולה של הרב שמואל אריאל והרב קנוהל "ואכלת ושבעת") אני מאמין כיום שזו הדרך הנכונה לא כתירוץ, אלא לחלוטין לכתחילה.

יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

לעתיד עמוק יותר


אימן קפישה היה מפקד החוליה שרצחה ארבעה מחברי בישיבת עתניאל ב27.12.02, בפיגוע רצחני בו אני נפצעתי קשה.
במהלך כל השנים הללו לא ידעתי על קיומו של אותו אימן קפישה ותחושה טובה מילאה אותי כל העת על העובדה שהמרצחים שרצחו את חברי ושניסו לרצוח אותי קבורים באדמה.
במסגרת עסקת חילופי המחבלים תמורת החייל גלעד שליט ישתחרר הרוצח אימן קפישה. אני יושב עתה וחושב מה דעתי על העניין, מה דעתי על כך שהאדם שתכנן את מותם של חברי ושלי יצא לחופשי שמונה שנים לאחר אותו מעשה.

הראש מבולבל והלב כואב פי כמה כאשר הדבר הופך להיות כל-כך קרוב. רק לפני כמה ימים פגשתי את הוריו של אחד מחברי הנרצחים והם סיפרו לי בכאב על כך שהפצע רק גדל מיום ליום, שהכאב מתעצם- זר לא יבין זאת.
רק לפני כמה ימים סבלתי שוב מתוצאות הפיגוע, אחת לחודש חודשיים אני מקבל תזכורת כואבת לעניין ומתאשפז (בשקט בשקט) בבית חולים.

ישיבת עתניאל

כאשר שמעתי על שחרורו של גלעד שמחתי מאוד, כאשר שמעתי על המחיר פחדתי מאוד.
אינני מצטרף לקהילת רואי השחורות כפי שאינני מצטרף לקהילת משתיקיהם, אני מביט מהצד ומנסה לחשוב מה יהיה עלינו, מנסה לנתח ולהבין האם העסקה הזו היא מראה לסולידריות הישראלית או שמא הינה מראה לתרבות חלשה ורופסת שלא מסוגלת לראות מעבר לכאן ולעכשיו.
ואין לי תשובות, ותשובתי אינן משנות כיון שלכל אדם תהא תשובה שונה מחברו ותשובתי איננה גדולה מתשובת חברי.

העיסקה תבוצע, השאלה מי צודק ומי טועה לא תקדם דבר פרט לקרע חברתי. מכאן עלינו להביט לעתיד ולחשוב כיצד מהמקום שבו אנו עומדים נוכל להצמיח עתיד טוב יותר.
נראה לי שדווקא ברגע זה עלינו להתאחד בקריאה חד משמעית לעתיד, קריאה שעלינו לקרוא ללא הבדלים של ימין ושמאל, בעד ונגד, קריאה שתצא מכולנו לנציגי הציבור ולמחוקקים-

יוטל עונש מוות על מחבלים.
יבוטלו הטבות ולימודים של מחבלים ואסירים פלשטינים בבתי הכלא הישראליים  ויוקשחו התנאים.
יגורשו משפחות שתומכות במעללי בניהם המחבלים.

ובנוסף לקריאה זו, בשלהי המחאה החברתית שללא ספק קשורה לעיסקה זו ולרוח האומה בכלל, נראה שעל כולנו לעצור לרגע ולעשות חשבון נפש. לשאול את עצמנו כיצד החברה הישראלית ככלל ואנו כפרטים נוכל להיות רגישים ומתחשבים לאורך זמן (גם בסוגיות פחות "תקשורתיות"), כיצד נוכל ליצור חברה חזקה המסוגלת לדרוש את המגיע לה מחד ומאידך להיות מספיק חזקים כדי להבין שיש תהליכי עומק שאינם יכולים להיות ברגע. שיש דברים שלמרות רצוננו שיהיו עכשיו, צריכים לקחת זמן על מנת להיות אמיתיים ולא מזיקים- ולא משנה אם מדובר בשלום, ברווחה או אפילו במשיח...

יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

בין שלטון העם לצדק חברתי



במוצאי השבת שעברה (10.9.11) , פתחתי את הבועה ששהיתי בה 24 שעות וקראתי על האסון שקרה במצריים. אסון בו המוני מצרים עלו על השגרירות במטרה לבזוז, לחסל ולמגר את הנציגות הישראלית. אמת, הפעם ניצלנו בנס ובתושיה וללא פגיעות בנפש, אך לדעתי האסון כבר קרה והוא מתקדם כמו מגיפה לעולם כולו.
הרצון של אזרחי העולם ובעיקר של בני העולם המוסלמי הדיקטטורי לצאת לחופשי הוא רצון מבורך, הוא מראה יותר מכל על כוחם של הפרטים וכמו בכל סרט טוב זה נראה כסוף נפלא של מאבק בו הטובים המסכנים והעניים מנצחים את הרעים העשירים והאכזריים.
אך מה שראינו בשבת האחרונה איננו הסוף הזה אלא מה קורה דקה אחת אחרי כאשר מטרות המאבק הן אחרות, מה קורה כאשר רצון להרס הוא מטרת המהפכה.

ההמון לא נועד להיות שולט

ניקח למשל אירוע עצום ששינה את פני ההיסטוריה וקרה לפני 10 שנים, 11.9.01 התקפת טרור אסלאמית רדיקלית על אזרחיה וסמליה של ארצות הברית.
בעולם סוקרה הפגיעה כדבר נורא כמעט בכל שפה, אך אט אט צצו להן תיאוריות הקונספירציה בכל מקום ומקום. האזרח הערבי בהרבה ממדינות העולם מאמין כיום כי ישראל היא זו העומדת מאחרי התקפה זו- וכשההמון שולט מדוע שירשה למדינה טרוריסטית שכזו- ישראל, להיות בקשר כלשהו עם מדינתו?
השנאה הרוחשת בעולם כלפי ישראל מקורה בספרי לימוד, בהנחלת רעל יום-יומי על ידי כאלה השונאים אותנו ומעוניינים יותר מכל בהשמדתנו. השנאה הזו מקורה במנהיגים שהיו עימנו בקשר, חתמו עימנו על הסכמי שלום אך היו צריכים לשמר קורטוב שנאה כדי לשמור על כוחם- הקורטוב הזה יצר בקטריות עצומות שאנו מתמודדים כעת עם ההשלכות שלהם.
יש המסתכלים במשקפי הטלוויזיה ומשוועים לכיכר התחריר הישראלית, איזה יופי מצטלם עם הנלחם על חירותו. אך ההרס הנוראי במצרים ובלוב משקף את התוצאות האמיתיות וההרסניות של כיכר זו, תוצאות שאנו נמצאים בתחילתם, אנרכיה שעלולה למוטט כליל כלכלה, מסחר, כח צבאי ולאומי. אנרכיה הממוטטת שלום- והכל בשם שוועת החירות המצטלמת יפה.
זה כואב, זה מנוגד לרצונות פרטיים של רובנו הרוצים ברווחתנו, אך ההמון לא נועד להיות שליט. הוא בהחלט יכול למחות, להשפיע, לשנות ולעשות דברים מדהימים שיעשו את העולם לטוב יותר, אך לא להיות שליט כיון ששלטונו יביא להרס וחורבן.

המחאה החברתית שלנו ותוצאותיה

שהדרישה לצדק לא תוביל לקרע  -  אוהל הידברות ברוטשילד

בחודשים האחרונים הגיעה המחאה לרחובות ישראל. ריח המחאה היה באוויר כבר תקופה ארוכה. הדרישה לצדק, הקושי להשיג בית, המחירים שעלו בכל קריטריון והפערים העצומים דוברו כמעט בכל סלון במדינת ישראל.
עם ישראל הראה בגרות עצומה ויצא אל הרחובות, הוא היה מוכן לעזוב לרגע את רווחתו האישית כדי להלחם על חירותו לבית, למשכורת, לרווחה.
אינני מצטרף לאלה הקוראים להתנער מהמחאה בשל הפוליטיזציה שפשטה בה, קומץ קטן איננו הקול העיקרי בכאב העצום שעלה מכל שדרות העם ומכל שדרות החברה.
השאלה כעת היא כיצד מובילים את המחאה הנוכחית צעד אחד קדימה, כיצד הופכים את מחירי הקוטג' והגבינה לנורמלים ולא רק למבצע זמני, כיצד מנרמלים את מחירי הדירות, כיצד מורידים את מחירי הדלק, כיצד מרימים את שכר המינימום?
במהלך המאבק עלה פוסט חביב באתר של "צו פיוס"- ארגון הדוגל באחדות. בפוסט נשאלה אחת ממנהיגות המחאה מה תעשה במידה ותקבל לידיה צ'ק פתוח- תשובתה הדהימה אותי- "אקים עמותה" היא אמרה "שתפקידה יהיה לתקצב מאבקים"
אמירה כזו ומאבק כזה מפחיד אותי יותר מכל. הוא לא מה שרוב הציבור הישראלי מבקש, הוא מה ששוליים הזויים מימין ומשמאל רוצים- אנרכיה.
אם המחאה תהיה לשם המחאה איננו רחוקים מכיכר התחריר ומקריסה. עלינו לפרוט את ההמונים לדברים קונקרטיים, לדרישות אמיתיות שמטרתם חיים טובים לכלל אזרחי המדינה, לדברים שהנהגה דמוקרטית יכולה וצריכה לבצע.

ההמון יכול לחנך

אך יחד עם כל הבקשות והדרישות המוצדקות להורדת מחירים ולתשומת לב אל האזרח הקטן, על כל אחד מאיתנו לחנך את עצמו ואת ילדיו לחיים אחראיים יותר.
עלינו לצאת מהסרט, להבין שתינוק יכול לנוע בעגלה שמחירה 500 ₪ ולא רק בכזו העולה 5,000. ללמד את עצמנו לומר שאין באפשרותנו כרגע לרכוש משהו שאנחנו מאוד רוצים, ולהראות לעצמנו ולילדנו שאנו יודעים להתמודד עם החוסר הזה בבגרות כי כך צריך לחיות.
אני מאמין שכל נער ונערה בישראל צריכים ללמוד כחלק מלימודי האזרחות על היווצרות העוני והפערים, על גיאוגרפיה של עוני, על חוסר ואי צדק שגורמים לניתוק ולתהומות שישנם כיום בין חברות עשירות לחברות עניות בישראל. הילדים שלנו חייבים ללמוד על הבעיה הכלכלית ולשנן את הפתרון, להבין את הדרך שבה הפערים הללו צריכים להצטמצם ומה אנחנו צריכים לעשות כדי לצמצם את הפערים הללו.
בנוסף, עלינו לאסור בחוק שטיפת מוח בפרסומות, הכנסת מסרים שיווקיים בסרטים ובתוכניות שונות. עלינו להפסיק לרכוש מותגים, להחליט על נורמה בה חולצה או מכנסיים מקבלים את כבודם לא מכמה אותיות הרקומות עליהם אלא מאיכותם האמיתית.
ויש עוד הרבה דברים שאנחנו צריכים לעשות, אך את הכל נכון ובריא שנעשה מתוך מקום של נחת ולא מתוך מקום של קנאות, מתוך מקום של מחשבה טובה ולא מתוך מקום של פראות.

יש דרך בה המחאה החברתית הקיימת יכולה להועיל ולייצר שפה חיובית חדשה במדינתנו, אני מאמין שהדבר אפשרי. אך אם המטרה היא אנרכיה אולי כדאי שנפנה את השגרירויות הזרות בת"א.

יום שלישי, 17 במאי 2011

מתכון החומוס הכי טעים שיצא לי


קצת מנוחה ממאמרים ואקטואליה, החלטתי לשתף הפעם במתכון שלקח לי די הרבה זמן להגיע אליו.

אחרי הרבה ניסיונות מצאתי סוף סוף את המתכון של החומוס כפי שאני אוהב- עדין, מגורגר ומלא בטעם (ודי פשוט להכנה).

החומוס הזה די דיאטטי כי אין בו בכלל שמן (אם לא מחשיבים כמובן את השמן שבטחינה, אבל גם בשמן הזה אפשר לצמצם)

n,fui junux:


לטחינה הראשונה- 
חבילה שלמה (1 ק"ג) חומוס הדס
6-8 שיני שום
כפית סודה לשתיה

לאחר הטחינה (מיועד לשליש הכמות מהכמות הקודמת)-
5-8 כפות טחינה
לימון אחד
כפית כמון
מלח
מים

מנקים את הגרגירים טוב שוטפים ושמים במים ללילה שלם. במהלך הלילה מחליפים מים ומעסים את החומוס על-מנת שהקליפות יצופו. את הקליפות זורקים.

לאחר שהיית הלילה שמים את החומוס בסיר עם מים, מוסיפים מעט סודה לשתיה ונותנים לעסק לעבוד כשעה וחצי על אש נמוכה. לאחר שעה וחצי מוסיפים למים את שיני השום שלמות (ללא קליפה, אם טרי אפשר גם עם הקליפה) ונותנים עוד חצי שעה על האש.
המהדרין יסירו את הקליפות שנותרו, השאר לא.

מעבירים את החומוס לקערת טחינה ונותנים לו להתקרר (מומלץ להשאיר מעט גרגירים לקישוט)

טוחנים את החומוס והשום המבושל, מקפידים לא לטחון יותר מדי על-מנת שהמרקם יישאר מעט גרגירי (החומוס מאוד רך כעת)

מחלקים את החומוס לשלוש כיון שהוא לא יחזיק בקירור מעבר לשבוע, בשליש נשתמש לפעם זו ואת שני השלישים ניתן להקפיא בשקיות. (להוציא כשהכמות נגמרת ולהמשיך את התהליך מכאן)

מערבבים את החומוס שנותר בקערה עם טחינה (רבע עד שליש מכמות החומוס- תלוי בכם) מיץ לימון טרי(לימון אחד) מלח לפי הטעם וחצי כפית (אפשר גם כפית) כמון טחון (טרי, מאוד מומלץ). מוסיפים כחצי כוס מים, ניתן להוסיף יותר (קחו בחשבון שבקירור החומוס יתקשה) ומערבבים טוב.
ניתן להוסיף מעט מים לפי הרגשתכם.

מגישים בקערית יחד עם הגרגירים ששמרנו בצד, שמן זית ופטרוזיליה.



בתאבון!

יום שלישי, 10 במאי 2011

חג עצמאות שמח!

יש לנו במה להתגאות!

חג עצמאות שמח!

יום חמישי, 5 במאי 2011

מכבי ת"א, אני מחוץ למשחק!


אחד האירועים שנחקקו בי מימי הישיבה התיכונית העליזים, הם ימי חמישי בערב.
בסביבות השעה 21:00 היינו מתכנסים באודיטוריום של הישיבה ושם על מסך ענק היינו רואים את המשחק של מכבי.
ההמולה באודיטוריום של ישיבת נחלים הייתה גדולה לעיתים מהרעש על המגרש. היינו מעודדים, צועקים, מתנגדים בשפה תקיפה (אני מורה בישראל, לא יכול לומר מעבר לזה) וממש חלק מהמשחק. שבוע אחר שבוע הייתי שם יחד עם חברים. כשהפסדנו היינו כולנו מבואסים, כשניצחנו רמת האמונה בא-לוהים הרקיעה שחקים...

גם לאחר שבגרתי וסיימתי את הישיבה המשכתי לעקוב, אני לא אוהד שרוף אבל המפעל של מכבי באירופה הוא ייחודי ומעניין. מצאתי את עצמי קופץ להורים גם לאחר שהתחתנתי, צופה שם יחד עם אבי במשחק.

אני מקדים את ההקדמה הזו כי בפיינל פור הזה אני לא חלק מהמשחק.
לא, לא נהייתי שונא ישראל (או שונא עובדים זרים J), חוסר העניין שלי במשחק השנה נובע מלוח השנה ומהחלטה של הקבוצה המייצגת במפעל הזה (למרות היותה קבוצה פרטית וכו'...) את מדינת ישראל.
משחק הגמר של מכבי ת"א נקבע לערב יום הזיכרון. בארץ קם קול זעקה וראשי מכבי ת"א הודיעו מיד- לא נקיים משחק בערב הקדוש. הם התעקשו מול ארגון היורוליג והצליחו להקדים את המשחק. אני מצדיע להם על פעולה זו.
אבל משהו אחד שכחו שם במכבי, משחק חצי הגמר מתקיים גם הוא בערב קדוש- ערב שבת. ציוץ לא נשמע בעניין, אף אחד לא פצה פה. ערב שבת זה לא קשור אלינו, מדינת היהודים.

השנה לא אצפה בחצי הגמר, גם בגמר לא אצפה. בדיוק כפי שמאות אלפים היו מחרימים את המשחק לו הייתה מתקבלת החלטה לשדרו בערב יום הזיכרון, אני מחרים את חצי הגמר כי הוא משודר בערב יום הזיכרון.  "זכור את יום השבת"!

יום ראשון, 10 באפריל 2011

טעם החיים


יום אחד טיילתי לי על שפת הים ובדרכי פגשתי אדם צעיר היושב על המזח ודג דגים, פניתי אל אותו האדם ונענע לי בראשו, שאלתי אותו לשמו ולמעשיו, וענה לי- "מנדל שמי ודג אנוכי דגים", ארשת של סקרנות נפלה על פני והחלתי שואל תחילה בדרך ששואלים המהססים ואחר כך כאילו דיברתי עם אחד מטובי מכרי. כך חקרתי האם יצא לחופשה וכמה זמן היא חופשתו ועוד כהנה וכהנה כדרך השואלים, אך מנדל הסתכל אלי בארשת קפואה ואמר- "לא יצאתי לחופשה, כאן הוא מקומי ודג אנוכי דגים".  כחכחתי בדעתי נעתי לצד זה ולצד אחר ואמרתי: "לא סתם נקרינו אני ואתה בדרך, אממן לך ספינה גדולה עם רשתות דייגים מהדגם הטוב ביותר מנוע 8 צילנדרים וכו' וכו' " לא אלאה אתכם בכל מעלותיה של ספינה זו, אבל הצעתי למנדל ספינה משהו "סוף הדרך" (ומאיפה היה לי הכסף לספינה זו, זה כבר חומר לספור אחר). מנדל נשאר בארשתו הקפואה, אמר: "תודה, אך לא צריך אנוכי ספינה."  עמדתי בתדהמה ולא יכלתי לבלוע את רוקי, אחרי שנתעשתי פניתי אל מנדל ושאלתי אותו לפשר סירובו- שאל אותי מנדל בחזרה: "למה צריך אנוכי ספינה?" ואני עניתי- "כדי שתוכל להגדיל את משכורתך, ולרכוש בית גדול יותר וחפצים טובים יותר". שאל אותי מנדל: "ולמה צריך אנוכי עוד כסף ובית גדול?" לא כל-כך הבנתי את השאלה אך בכל זאת עניתי- "כדי שתוכל להנות מחייך".  שאל אותי מנדל: "ואתה, האם נהנה אתה מחייך?" המילים כאילו נעתקו מפי, מעולם לא שאלו אותי שאלה כזו ומעולם לא חשבתי עליה בעצמי. המשיך מנדל: אמשיך ואתפתח, אמשיך ואפתח ומהון להון אחפש עוד הון אשכח מחיי ואשקיע בחפצים, מצטער אדוני ומודה אני לך על טוב ליבך, אך רוצה אני לחיות את חיי הטובים." ואני המשכתי ללכת על החוף לבדי וחשבתי על השאלה, האם אי פעם נהנתי מחיי.. 

"יראת המוות היא מחלת האדם הכללית הבאה בעקב החטא. החטא יצר את המוות... כל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המוות... וכל מה שיתאמץ לו האדם שלא להתירא מפניו לא יועיל לו כלום, מאחר שהוא משקיע את כל הוויתו בתוכנים כאלה שמוות שולט בהם..." (הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ א', תפ"ו) 

למה אנחנו חיים?? 

נסעתי פעם עם נהג מונית נסיעה די ארוכה, התחלנו לשוחח במהלך הנסיעה והוא סיפר לי על המשפחה שלו, הוא בנה וילה חדשה בבית שמש, והוא ממש נותן את הנשמה בשביל זה בעבודה, הנסיעה הייתה במוצ"ש ושאלתי אותו מתי הוא חוזר הביתה, הוא הסתכל עלי וגיחך יש ימים שבהם הוא עובד שש עשרה שעות, לפעמים הוא נאלץ לעבוד בשבתות (אבל רק כשיש נסיעות מיוחדות), במהלך הנסיעה הוא קיבל טלפון מאשתו שאמרה לו שהבת שלהם חזרה הביתה, אחרי השיחה הוא סיפר לי שהבת הזאת עושה לו בעיות היא התחילה להסתובב עם יצורים מפוקפקים והוא ממש דואג לה, שאלתי אותו מה הוא עושה בשביל זה והוא סיפר שהוא צעק עליה והזהיר אותה שלא תסתובב עם אותם הטיפוסים אבל היא לא שמה עליו, ככה זה, הילדים של היום... 

"באין לחיים מטרה המוות מוכרח להיות מאוים" (שם, שם)

החיים בעולם המערבי של היום הם הישגיים, כל דבר מתרחש בלחיצת כפתור, שוק המזון מהיר פורח, וג'אנק פוד נאכל בכל פינה ופינה בכפר הגלובלי המרושת, הורים הולכים לעבודתם מדי יום וחוזרים מדי ערב, הם מביאים פרנסה גדולה ושמנה לילדים שהם זוכים לראות כמה דקות לפני השינה, פעמים והם חוזרים לאחר שנת כל בני הבית וקמים מוקדם לפניהם כדי להשיג את פרנסתם. ובאין לחיים מטרה, משתלט המוות, הריק, הכלום- ומנהיג את עצמו על החיים.

****

"מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים. אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים... אני רץ והם רצים. אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת..." (תלמוד בבלי, ברכות, כ"ח עמוד ב')

האם "יושבי בית המדרש" שונים מיוסי ומנהג המונית?  האם זו לא וריאציה שונה שלהם עם כיפה על הראש? 

גם בתוך עולם התורה יש ואנו נאחזים במוות, יושבים ולומדים ללא מטרה, פותחים את הספר וסוגרים, יוצאים מבית המדרש ומשאירים בו את הספרים. שורדים, מעבירים את הזמן, עוד יום, עוד שנה, עוד שנים, מעבירים חיים ושוכחים לחיות. ותוך כדי אנו מתמלאים באידיאלים הנישאים על שפתותינו וממלאים חללים ריקים בתוכנו ושעות מתות. ממלאים בשקיקה אחרי "אדם כי ימות באוהל" וממיתים עצמנו באוהלה של תורה. 

"החטא יצר את המוות והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם" (קובץ א', תפ"ו)  ומה היא אותה תשובה? ואיך אנו מגיעים אל אותה תשובה?    בהקדמה ל"אורות התשובה" מבאר הרב קוק את יחסו אל התשובה.

"הנני מוצא את עצמי נוטה לחשוב ולדבר תמיד רק על אודותה" ועוד כותב הרב "כל רעיונותיי רק בה הם מרוכזים" (הקדמה לאורות התשובה) התשובה היא מרכז החיים, היא נקודת ההנעה המניעה את החיים, היא הרצון, היא החיים בעצמם.

"התרופות האמיתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המוות, הם גנוזים באוצר חיים, בנשמתא דאורייתא, המתגלה בכל גילויה והולכת ומסתתרת בחביון עזה" (קובץ א', תפ"ו)

עלינו לחזור לחיים. עלינו לחזור לתורה המלמדת אותנו חיים, המחברת אותנו לשקיקה של חיים, של משפחה, של מטרות עילאיות. עלינו לחזור בתשובה- כלומר- להשתפר בדרכי חיינו.
להרגיש טוב יותר, ללמוד טוב יותר, לאהוב בצורה מלאה, לחוות בצורה מלאה, להיות בתוך התהליך ולא לידו. לחוות.

נראה לי כי לא סתם כותב הרב "נשמתא דאורייתא" ולא נשמת התורה, כאילו רוצה להדגיש את האור- תורה של אור, פנימיות של אור, נגיעה בכל צדדי הנשמה, הרגשת האורות, הרגשה!

***

"נו בטח" יגידו בטון בוטח נושאי עול החיים- "אתה צעיר וחי בכאילו ומרשה לעצמך להשתעשע ברעיונות של צעירים. האסימון בוודאי עוד יפול..."
אכן, החיים לא תמיד נותנים לנו את האפשרות הזאת, עול הפרנסה עלול להוריד מאיתנו את האידיאלים כי רובץ על כתפנו צורך קיומי הרבה יותר, הצורך הקיומי להתחתן ולהביא משפחה לעולם מכניס אותנו לסחרחורת אדירה שפעמים וחלליה הם האידיאלים של הילדות.

אבל אז תחזור שאלתו של מנדל, ולא תיתן לי מנוח... 

"ראש לכל התרופות היא אריכות ימים. אריכות ימים בכדי השיעור המספיק לטבעו של אדם, הרוחני והחומרי, האישי והמשפחתי, העולמי והמדיני" (שם, שם)

עלינו להרים את העיניים מהמחר ולהסתכל דרכו אל הנצח- לענ"ד זו המשימה הקשה ביותר העומדת בפתחנו, היא אינה נותנת את האפשרות להפסיק לפעול ומצריכה אותנו כל הזמן לעשייה ללא ייאוש, אך העשייה אותה היא מבקשת היא עשייה גבולית, היא איננה מעל כוחנו כי אין אנו צריכים להוכיח דבר לאיש, אלא להגיע אל המטרה אותה אנו רוצים להשיג, הנצח נותן פרופורציות למחר- המחר כלול בנצח.

ההסתכלות עליה מדבר הרב קוק מרימה עצמה מקושי רגעי, מתעלמת מנוחות שקרית שאין בה מאומה ומתרכזת במטרה, שאיפת החיים שבה מרימה אותה מעל המועקות משיאה רוחה מעל המשברים והיא שטה בגבהים אחרים.  ברום מעלתה מתנשאת היא אל ר' עקיבא הרואה שועל בבית קודשי הקודשים ושוחק, עיניו אל המטרה וכל רגע שעובר מקרב אותו אליה.  אך יכולה היא להיות גם בכל אחד מאתנו ברצון להמריא מעל ניסיונות עכשוויים העומדים לנו לרועץ בכל יום ויום.

איך אנו מגיעים אל אותו הגובה? איך אנו מרימים עצמנו מעל הרגעי והקשה והמתסכל?  התשובה לזה נמצאת בגוף השאלה, אנו מגיעים אל אותו הגובה ע"י שאנו מרימים עצמנו מעל הרגעי והקשה והמתסכל.  ואין ספק, דבר זה הוא קשה ביותר והיסוד להצלחה מונח בעילוי הרצון, ועילויו נמצא בידיעה, בהכרה, במטרה.

כאשר נצליח לשים מטרה לחיינו שלשמה נרצה לקום בבוקר, נחל לחיות.  דבר זה אמור לכל אדם ואדם.  אם הלימוד אשר אנו לומדים מרוחק מאיתנו, אם איננו מבינים את מטרתו, אם נפשנו רחוקה מפנימיותו- עלינו לבדוק את חיינו.  באין לחיינו מטרה איננו עובדי ה'! באין לחיינו מטרה איננו חיים!

שאלתו של מנדל צריכה לעלות על לבנו בכל יום ויום- למה אנו עושים את מה שאנו עושים?  להתפלל ולבקש "הערב נא את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל", להיות ערים למטרתנו ולהתחדש עימה בכל עת ועת.

כאשר לימוד התורה הוא מענה רגעי, הוא יעשה לחלק מהבלי חיינו. כאשר הלימוד איננו מחובר למטרה הוא נהפך לסיפוק יצרים.  הדרך לצאת היא בידיעה שאנו בהתחלה של משהו גדול, בחיבור של הכל למטרה גדולה אחת.  לחיים!

יום רביעי, 6 באפריל 2011

ניהול זמן- כללים ודגשים



ניהול זמן- עבודה משותפת שתעזור לכם לחסוך הרבה הרבה זמן...

אחד הספרים המדהימים שקראתי בחיי הוא ספרו של סטיבן קובי "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".
"בספרו מציד סטיבן קובי גישה הוליסטית, משולבת , שבמרכזה עקרונות לפתרון בעיות אישיות ומקצועיות. בהארותיו המעמיקות ובסיפוריו הקולעים מגלה קובי צעד אחר צעד דרך לחחם מתוך הגינות, יושר אישי וכבוד אנושי- עקרונות המעניקים לנו את הבטחון הנחוץ כדי להסתגל לשינויים, וכן את התבונה והכוח לנצל את ההזדמנויות שהשינוי פותח בפנינו(מתוך ההקדמה לספר)

במאמר זה ברצוני להתמקד בנושא של ניהול זמן. כמחנך, אין לי ספק שהרבה מאוד מהקשיים של הילדים (בעיקר מגיל חטיבת הביניים) נובעים מניהול לא נכון של הזמן. כיון שנושא זה לא מטופל בד"כ רבים מילדים אלה סוחבים את "הבעיה" גם בבגרותם- כאנשי משפחה, מקצוע וחברה.
הדבר חמור פי כמה וכמה בתלמידים שיש להם צרכים מיוחדים או לקות למידה, תכנון זמן בצורה אפקטיבית אצל אלה הוא לעיתים קריטי.

משל הזמן
בנושא ניהול זמן אפקטיבי, מספר סטיבן קובי, על סמינר בו השתתף בנושא זמן:
יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בצרפת (אחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים ביותר באירופה כולה) לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל", בפני קבוצה של 13 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש ביום עיון שאורגן במיוחד עבורם. למרצה הוקצתה רק שעה אחת כדי "להעביר את החומר". בעומדו לפני חברי קבוצת האליטה המנהלית הזו, שהיו מוכנים לרשום כל מילה שתצא מפי המומחה המפורסם -   העביר המרצה הזקן את מבטו ביניהם, אחד אחד באיטיות, ולאחר מכן אמר "אנו עומדים לערוך ניסוי".מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו, הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות מעבר לתלמידיו ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו "אכן".המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם!"ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל.שוב הרים המרצה הזקן את מבטו אל הקהל ושאל: "האם מלא המיכל?" עתה התחילו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא."-  "נכון", ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל עד לשפתו. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?"הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא"."נכון", השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן, ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.המרצה הזקן הרים את מבטו לקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?"בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין המאזינים: "אנו לומדים שככל שהיומן שלנו נראה לנו גדוש בהתחייבויות, אם באמת מתאמצים, תמיד ניתן להוסיף עוד פגישות ועוד מטלות"."לא", השיב המרצה הזקן, "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר-כך".דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.המרצה הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם! משפחתכם! ידידכם! הגשמת חלומותיכם! לעשות מה שאתם באמת אוהבים! להילחם למען מטרה נעלה! לקחת זמן לעצמכם! משהו אחר?""מה שחייבים לזכור הוא שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים ל"פספס" את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (חצץ, חול), יתמלאו החיים בדברים הקטנים ולא ישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים

האבנים הגדולות מייצגות את הדברים החשובים בחיים. אם נזכור להתחיל בהם, תמיד יימצא מקום לדברים האחרים


הטבלה של סטיבן קובי
ע"פ קריטריון זה בונה סטיבן קובי טבלה מיוחדת בת ארבעה רובריקות


דחוף
לא דחוף
חשוב







לא חשוב








הרביע הראשון כולל פעילויות דחופות וחשובות

משברים הדורשים טיפול בעצמנו או האחרים, טיפול בבעיות דוחקות, פרוייקטים, פגישות והכנה המחייבים עמידה בלוח זמנים.רבות מן הפעילויות להן אנו נקראים ברביע זה, עוברות מהרביע שאינו דחוף עקב אי עשייה של פעילויות אלה בזמנים מוקדמים יותר (כדוגמת משברים בחיי הנישואים, לימוד למבחן חשוב מהיום למחר, עומס עצום בעבודה או בלימודים וכו'...)
  הרביע השני כולל פעילויות חשובות ולא דחופות
סטיבן קובי קורא לרביע זה "רביע האיכות והמנהיגות האישית". ברביע זה יש פעילויות של תכנון לטווח ארוך, צפיית בעיות ומניעתן, העצמת אחרים, התפתחות אישית ומקצועית, השקעה במערכות יחסים.  זכור לי ששנה לאחר נישואינו החלטנו אשתי ואני ללכת לסדנת זוגיות- אני הייתי בן 26 ואשת בת 22. היינו הצעירים ביותר בסדנה זו ולא הגענו בשל בעיה בוערת כלשהי אלא בשל רצון ללמוד ולהשקיע בקשר שלנו. האנשים שהיו עימנו בסדנה, שהגיעו לאחר שנים של זוגיות מקרטעת וכדו'... הסתכלו עלינו במבטי הערצה וקנאה בשל המחשבה המקדימה לבעיה.
השקעת זמן רב ברביע זה, מקטינה את הצורך לבלות זמן באזור הרביע הראשון, במשברים ובכיבוי שריפות. 
  
הרביע השלישי - כולל פעילויות דחופות, אך לא חשובות 
קל להתבלבל בין רביע זה לבין הרביע הראשון. הוא מתעתע בנו, שכן הדחיפות יוצרת אשליה של חשיבות, אך הפעילות ברביע זה חשובה לאנשים אחרים – לא לנו. לדוגמא: מענה לטלפונים (ביניהם סקרים, מבצעים...), ביקורים ומפגשי פתע, לעתים קרובות הם מענה לציפיותיהם של אנשים אחרים, ואינם באמת חשובים לנו. 
  
הרביע הרביעי -  כולל פעילויות שאינן דחופות ואינן חשובות
זהו הרביע של בזבוז זמן.כאן הבריחות שלנו: תוכניות טלביזיה לא איכותיות, דואר זבל, שיחות רכילות וכו'
רביע זה עמוס מאוד בשל תכנון לקוי של זמן, הוא אינו רביע מתוכנן אלא רביע שנשרך מאליו, לרוב פעילות שעושים מתוך רביע זה לא מביאה לשמחה אלא לתחושה של בזבוז זמן.
 
 

שליטה המביאה לשלווה
ניתן לומר שהרביע היחיד עליו יש לנו שליטה מלאה הינו הרביע השני הכולל פעילויות חשובות שאינן דחופות, ניהול נכון של רביע זה יכול ליתן תחושה של שליטה ושלווה על מערכות חיינו.

אז כיצד מתכננים?
לפני שניגשים לטבלה עלינו לעשות מס' פעולות מקדימות:
א.      לקחת אחריות על חיינו ולהבין את חשיבות העניין- לפני הכל עלינו להבין למה חשוב עבורנו לשלוט בטבלת חיינו, להבין את החשיבות של להיות פרואקטיבי. לענ"ד ללא הבנה בסיסית זו יהיה קשה מאוד להתקדם.
ב.      להציב שאיפות מטרות ויעדים- עלינו לידע לאן הננו שואפים, להציב בפנינו מקום אליו אנו רוצים ומסוגלים להגיע. נתינת המקום המרכזי לרובריקה השניה ייעשה רק אם נמלא כהלכה את כל הרובריקות (כך נוכל לרוקן לדוגמא את כל הרובריקה הרביעית ולהעביר פעילויות של בטלה לפעולות בעלות חשיבות. פעמים רבות ההבדל איננו בפעילות אלא בתשומת הלב ובנתינת זמן מוגדר ולא נשרך)
ג.        ניהול זמן אפקטיבי- כתיבת כל הפעילויות שיש לנו לעשות ולאחר מכן מיון מסודר בתוך הטבלה.
בשורות הבאות יש פעילות משותפת של הורים וילדים- את הפעילות בדף זה יש לעשות מתוך נחת ובזמן הנוח להורים ולילד, ניתן כמובן לעשות פעילות זו גם בורסיות אחרות לפי בחירתכם




כניסה לבגרות עם עזרה (קטנה) מהמבוגרים...(פעילות משותפת)
                                                                                 
הרגל אפקטיביות מס. 1: "היה פרואקטיבי" . במילים אחרות אתה המתכנת של תגובותיך- קח אחריות. אינך יכול לשלוט באירועים (במה שקורה בפועל), אך אתה יכול לשלוט בתגובות שלך. אנשים אפקטיביים במיוחד אינם מאשימים את הסביבה, או את הנסיבות אלא מוצאים תמיד דרך להתקדם ולפתור את הנדרש. הם סומכים על עצמם ומנסים להתרכז במעגל ההשפעה שלהם ולא במעגל הדאגה הסוגר עליהם. הרגל זה מקנה אחריות, יוזמה ובחירה ברמה של "אתה אדון לגורלך."

מטלה להורים- תנ/י דוגמא מחייך למצב בו היית פרואקטיבי/ת ולקחת אחריות. מה קרה בעקבות כך? כיצד הסביבה התייחסה להיותך פרואקטיבי/ת? במה את/ה יכולה להיות פרואקטיבי/ת ועדיין לא עשית זאת? מדוע?


הרגל אפקטיביות מס. 2: "חשוב מהסוף להתחלה" . אנשים אפקטיביים פועלים עם מצפן ולא רק עם שעון. הם מגדירים מטרות וחזון ופועלים לאורם ברמה יומיומית. הרגל זה עוסק ביכולת להגדיר כיוון אישי או קבוצתי, לגבש חזון ומטרות לעתיד. שיאו של התהליך הוא יצירת הצהרת- משימה אישית או ארגונית המכוונת אל העתיד. אגב, ידוע היום שאנשים או קבוצות, בעלי הצהרת- משימה המוטמעת בהם, הם אפקטיביים יותר ורמת המוטיבציה שלהם גבוהה יותר בצורה דרמטית. הרגל זה הוא ההרגל של המנהיגות.

מטלה לתלמיד- חשוב מהסוף להתחלה- כתוב יחד עם ההורה את מטרתך לשנה זו, נסו לנסח זאת כחזון המדגיש את המטרות והשאיפות שלך לשנת תשע"א.


הרגל אפקטיביות מס. 3: "העיקר להתחיל בעיקר" . הרגל זה עוסק בניהול זמן אפקטיבי. נקודת המוצא היא היכולת לנהל את הזמן ע"פ "חשוב" ולא רק על פי "דחוף". לאחר הגדרת מה חשוב, לומדים כיצד לכוון ולנהל את הזמן כדי להגיע לכל אותם דברים חשובים ולא דחופים. כל הפעילויות שאנו אומרים לעצמנו: "יום אחד אגיע לזה … כשלא יהיו לי אילוצים אעשה זאת … " הרגל זה מאפשר להגיע ל"חשוב" עכשיו ולא באיזה עתיד מעורפל.


מטלה להורים ולתלמידים- ארגנ/י את יומך- כתבו לעצמכם (כל אחד לעצמו) את כל הדברים שיש לכם לעשות ביום (לימודים בביה"ס, תשלום חשבונות, קניות, אוכל, משחק במחשב, בני-עקיבא, יציאות, זמן עם המשפחה וכדו'...) לאחר שתסיימו לכתוב הכניסו את הפעילויות השונות לטבלה.
לאחר שתסיימו מטלה זו כתבו לעצמכם מערכת שבועית (7 ימי השבוע) נסו לנהל את המערכת בצורה האפקטיבית, הנכונה והטובה ביותר עבורכם- הדרך לעשות כן מצויה בכך שהרובריקה שכותרתה "חשוב ולא דחוף" תקבל יותר תשומת לב והרובריקה שכותרת "לא חשוב ולא דחוף" תהיה כמעט ריקה.

  טבלת עבודה

דחוף
לא דחוף
חשוב





















לא חשוב