נכנסתי לרשת יוקרתית המוכרת כלי בישול, רשת מהסוג
שאנשים שכמוני לא דורכים בה ואלה שכן נכנסים אליה עושים זאת לרוב כדי להסתכל ולקבל
רעיונות מה נקנה בחנות הכלים השכונתית ברבע מחיר.
לא משעמום נכנסתי אלא כתוצאה ממשימה שהוטלה עלי
עקב מתנה יוקרתית וחסרת שימוש שקיבלנו מרשת זו- זוג בקבוקים מעוצבים שניתן לשים
בהם שמן ולימון- כל מבוקשי היה להחליף את המוצר כאשר הוא עדין ארוז באריזת החברה
ולא נעשה בו כל שימוש.
המוכרת שמיהרה לגשת אלי העיפה מבט במוצר ובי ושוב
במוצר ושוב בי והפטירה לעברי- אם אין כרטיס החלפה אין מצב.
סיפרתי למוכרת על המשימה שהוטלה עלי, אמרתי לה
שאני מוכן לקחת במקום משהו במקום וכן שאני מוכן שיעריכו את המוצר לפי שוויו הנמוך
ביותר שנמכר באותה חנות- היא ארזה לי את המתנה המאוסה והציעה לי שקית.
יצאתי כועס מהחנות, יותר נכון לומר- הוצאתי את
עצמי מהחנות כדי לחשוב לרגע. מחד, אמרתי לעצמי, מה אני מתלונן? הרי המוכרת היא רק
בורג קטן וכו'... ש"ג מסכן וכו'... וחוץ מזה, באמת אין לי פתק החלפה, אולי
היא צודקת? אבל משהו בתוכי בער, משהו שהרגיש שיש כאן אי-צדק.
***
סבא שלי נפטר ביום הכיפורים לפני ארבע שנים, המוות
שלו היה ארוך והכניס בתוכו שנים של סבל ומחלה אחת נוראית שמחקה אותו לאט לאט- זו
אינה מחלה מוכרת, אבל היום בהסתכלות לאחור אני יודע לזהות אותה כמומחה על כל
תסמיניה.
שנים לפני שהחלה אותה מחלה היה סבא איש בריא,
הייתה לו חנות מכולת קטנה שהיה גאה בה מאוד, יום יום היו נכנסים הלקוחות לקנות לחם
חלב ועיתון לצד אורז ותבלינים במשקל, דגים שסבא קנה במיוחד בשוק הכרמל וזיתים
וגבינה מלוחה מקופסת פח. כל המשפחה התגייסה לעזור ובייחוד בתקופות החגים שהעומס
היה גדול.
אני זוכר שבאחת הפעמים שהייתי בחנות נכנס בחור
צעיר ושאל אם יש סנדוויצ'ים, סבא אמר לו שמיד יהיה , הוא פרס פרוסה עבה של גבינה
צהובה ושקל אותה, לקח חופן זיתים ושקל אותם ואת הכל הכניס ללחמניה- הוא עשה חשבון
על דף ניר- לחמניה- 50 אג', גבינה 1.20 ₪, זיתים 90 אג' וחישב את הכל...
סבא היה גאה, הוא היה גאה בעצמו וגאה בחנות הקטנה
שלו, היה קם כל בוקר ב4.00, שותה את הקפה שלו, הולך לתפילה ומשם ישר לחנות.
ואז החלה המחלה- היא התחילה בקטן, סופר קראו לה-
עם מבצעים לקראת החגים והנחות ענק בקניה מעל 500 ₪, סבא הצליח לשרוד אותה בהתחלה-
אומנם הוא כבר לא היה צריך את עזרתנו לקראת החגים אך הקונים הנאמנים היו מגיעים
יום יום לחנותו, קונים לחם וחלב ומבקשים שירשום- במחברת כמובן, או על דף נייר קטן.
אך המצב לא נשאר כך זמן רב, הצלחתו של הסופר הביאה
לפריחת מרכז קניות ענק וזמן לא רב אח"כ למרכז נוסף- קונים שריחמו על סבא קנו
אצלו מדי פעם לחם וחלב, וספקים סירבו לבוא אליו כי ההזמנות שלו היו קטנות מדי
עבורם.
***
חזרתי בחזרה לחנות, שמתי את השקית על הדלפק ואמרתי
למוכרת שיקחו בשבילם את המתנה, לי אין מה לעשות איתה ועדיף שימכרו אותה מאשר שתשכב
אצלי בבית (עשינו לעצמנו כלל שאנחנו לא מעבירים מתנות שאין לאף אחד מה לעשות איתן,
אידיאלים- אתם יודעים...) ואז קרה משהו שלא צפיתי- מנהלת החנות הסתערה לעברי
בצעקות- "קח את זה מיד מפה!" ניסיתי למלמל שאין לי מה לעשות בזה ועדיף
שיעשו עם זה הם משהו. "תן את זה לנזקקים, יש מספיק אנשים שצריכים דברים
שכאלה- תן את זה לנזקקים"...
***
סבא נבל, כמו פרח ללא מים ראיתי איך עלה אחרי עלה
מצהיב בו והוא קמל- לא שמענו ממנו מילה אחת של תלונה, אך פניו אמרו הכל.
השנים עברו, לסבא היה חשוב להמשיך להגיע לחנות,
פעם שהיתי איתו יום אחד שלם בחנות- בכל היום הזה הגיע לקוח אחד, שקנה חלב. סבא עבד בסוף ימיו עבור 3.50 ₪ ליום עבודה.
הוא נכנס לדיכאון והתפרצה אצלו מחלת השכחה, הוא
חטף אירוע מוחי ולאט לאט דעך במיטתו עד יומו האחרון.
***
החברה בישראל היא חברה שאיכפת לה, חשוב לה מאוד
שיתרמו לנזקקים ושיהיה פה נקי ויפה, כמעט כל אזרח ישראלי יצקצק בלשונו כאשר ישמע
על עוולה- כל-כך הרבה שחיתות יש פה, שיתביישו להם...
אותו אזרח יכול לשלם בשחור ללא הינד עפעף- למי
שיעיר לו הוא יאמר בפשטות שכולם עושים את זה. אותו אזרח יכול לזרוק סיגריה בחוף
הים ולמי שיעיר לו הוא יאמר בציניות שזה לא נקרא לכלוך, וגם- שכולם מלכלכים.
אני כועס מאוד על המוכרת! ברור לי שהיא לא אשמה,
ברור לי שהיא אשה טובה שבכל שיחה עם חברותיה תזדעזע מעוול ותתחלחל ממעשים בעיתיים,
אך דווקא בגלל זה אני כועס עליה.
המוכרת הזו היא תמונת ראי לכולנו, לחברה שכ"כ
חשוב לה להיראות צודקת, כ"כ חשוב לה להיתפס בסדר, כ"כ חשוב לה שיאמרו
שהיא בסדר- ומתוך המקום הזה היא תציע לי לתת בקבוקים מעוצבים למשפחות נזקקות ומתוך
המקום הזה יקומו ארגונים חברתיים שעניינם הוא להראות בסדר (ובייחוד אם
ה"בסדר" הזה עושה קופה יפה...)
לקראת הסדר, ולקראת הקמחא דפסחא שנתבקש לתת השנה,
אני מציע שיחד עם התרומה נחשוב מעט. יחד עם המוצרים שנארוז או הכסף המועט שניתן
ננסה לחשוב איך נוכל לקדם, במעט, את החברה שלנו למקום טוב יותר. באמת.
