טעם החיים

יום אחד טיילתי לי על שפת הים ובדרכי פגשתי אדם צעיר היושב על המזח ודג דגים, פניתי אל אותו האדם ונענע לי בראשו, שאלתי אותו לשמו ולמעשיו, וענה לי- "מנדל שמי ודג אנוכי דגים", ארשת של סקרנות נפלה על פני והחלתי שואל תחילה בדרך ששואלים המהססים ואחר כך כאילו דיברתי עם אחד מטובי מכרי. כך חקרתי האם יצא לחופשה וכמה זמן היא חופשתו ועוד כהנה וכהנה כדרך השואלים, אך מנדל הסתכל אלי בארשת קפואה ואמר- "לא יצאתי לחופשה, כאן הוא מקומי ודג אנוכי דגים".  כחכחתי בדעתי נעתי לצד זה ולצד אחר ואמרתי: "לא סתם נקרינו אני ואתה בדרך, אממן לך ספינה גדולה עם רשתות דייגים מהדגם הטוב ביותר מנוע 8 צילנדרים וכו' וכו' " לא אלאה אתכם בכל מעלותיה של ספינה זו, אבל הצעתי למנדל ספינה משהו "סוף הדרך" (ומאיפה היה לי הכסף לספינה זו, זה כבר חומר לספור אחר). מנדל נשאר בארשתו הקפואה, אמר: "תודה, אך לא צריך אנוכי ספינה."  עמדתי בתדהמה ולא יכלתי לבלוע את רוקי, אחרי שנתעשתי פניתי אל מנדל ושאלתי אותו לפשר סירובו- שאל אותי מנדל בחזרה: "למה צריך אנוכי ספינה?" ואני עניתי- "כדי שתוכל להגדיל את משכורתך, ולרכוש בית גדול יותר וחפצים טובים יותר". שאל אותי מנדל: "ולמה צריך אנוכי עוד כסף ובית גדול?" לא כל-כך הבנתי את השאלה אך בכל זאת עניתי- "כדי שתוכל להנות מחייך".  שאל אותי מנדל: "ואתה, האם נהנה אתה מחייך?" המילים כאילו נעתקו מפי, מעולם לא שאלו אותי שאלה כזו ומעולם לא חשבתי עליה בעצמי. המשיך מנדל: אמשיך ואתפתח, אמשיך ואפתח ומהון להון אחפש עוד הון אשכח מחיי ואשקיע בחפצים, מצטער אדוני ומודה אני לך על טוב ליבך, אך רוצה אני לחיות את חיי הטובים." ואני המשכתי ללכת על החוף לבדי וחשבתי על השאלה, האם אי פעם נהנתי מחיי.. 

"יראת המוות היא מחלת האדם הכללית הבאה בעקב החטא. החטא יצר את המוות... כל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המוות... וכל מה שיתאמץ לו האדם שלא להתירא מפניו לא יועיל לו כלום, מאחר שהוא משקיע את כל הוויתו בתוכנים כאלה שמוות שולט בהם..." (הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ א', תפ"ו) 

למה אנחנו חיים?? 

נסעתי פעם עם נהג מונית נסיעה די ארוכה, התחלנו לשוחח במהלך הנסיעה והוא סיפר לי על המשפחה שלו, הוא בנה וילה חדשה בבית שמש, והוא ממש נותן את הנשמה בשביל זה בעבודה, הנסיעה הייתה במוצ"ש ושאלתי אותו מתי הוא חוזר הביתה, הוא הסתכל עלי וגיחך יש ימים שבהם הוא עובד שש עשרה שעות, לפעמים הוא נאלץ לעבוד בשבתות (אבל רק כשיש נסיעות מיוחדות), במהלך הנסיעה הוא קיבל טלפון מאשתו שאמרה לו שהבת שלהם חזרה הביתה, אחרי השיחה הוא סיפר לי שהבת הזאת עושה לו בעיות היא התחילה להסתובב עם יצורים מפוקפקים והוא ממש דואג לה, שאלתי אותו מה הוא עושה בשביל זה והוא סיפר שהוא צעק עליה והזהיר אותה שלא תסתובב עם אותם הטיפוסים אבל היא לא שמה עליו, ככה זה, הילדים של היום... 

"באין לחיים מטרה המוות מוכרח להיות מאוים" (שם, שם)

החיים בעולם המערבי של היום הם הישגיים, כל דבר מתרחש בלחיצת כפתור, שוק המזון מהיר פורח, וג'אנק פוד נאכל בכל פינה ופינה בכפר הגלובלי המרושת, הורים הולכים לעבודתם מדי יום וחוזרים מדי ערב, הם מביאים פרנסה גדולה ושמנה לילדים שהם זוכים לראות כמה דקות לפני השינה, פעמים והם חוזרים לאחר שנת כל בני הבית וקמים מוקדם לפניהם כדי להשיג את פרנסתם. ובאין לחיים מטרה, משתלט המוות, הריק, הכלום- ומנהיג את עצמו על החיים.

****

"מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים. אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים... אני רץ והם רצים. אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת..." (תלמוד בבלי, ברכות, כ"ח עמוד ב')

האם "יושבי בית המדרש" שונים מיוסי ומנהג המונית?  האם זו לא וריאציה שונה שלהם עם כיפה על הראש? 

גם בתוך עולם התורה יש ואנו נאחזים במוות, יושבים ולומדים ללא מטרה, פותחים את הספר וסוגרים, יוצאים מבית המדרש ומשאירים בו את הספרים. שורדים, מעבירים את הזמן, עוד יום, עוד שנה, עוד שנים, מעבירים חיים ושוכחים לחיות. ותוך כדי אנו מתמלאים באידיאלים הנישאים על שפתותינו וממלאים חללים ריקים בתוכנו ושעות מתות. ממלאים בשקיקה אחרי "אדם כי ימות באוהל" וממיתים עצמנו באוהלה של תורה. 

"החטא יצר את המוות והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם" (קובץ א', תפ"ו)  ומה היא אותה תשובה? ואיך אנו מגיעים אל אותה תשובה?    בהקדמה ל"אורות התשובה" מבאר הרב קוק את יחסו אל התשובה.

"הנני מוצא את עצמי נוטה לחשוב ולדבר תמיד רק על אודותה" ועוד כותב הרב "כל רעיונותיי רק בה הם מרוכזים" (הקדמה לאורות התשובה) התשובה היא מרכז החיים, היא נקודת ההנעה המניעה את החיים, היא הרצון, היא החיים בעצמם.

"התרופות האמיתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המוות, הם גנוזים באוצר חיים, בנשמתא דאורייתא, המתגלה בכל גילויה והולכת ומסתתרת בחביון עזה" (קובץ א', תפ"ו)

עלינו לחזור לחיים. עלינו לחזור לתורה המלמדת אותנו חיים, המחברת אותנו לשקיקה של חיים, של משפחה, של מטרות עילאיות. עלינו לחזור בתשובה- כלומר- להשתפר בדרכי חיינו.

להרגיש טוב יותר, ללמוד טוב יותר, לאהוב בצורה מלאה, לחוות בצורה מלאה, להיות בתוך התהליך ולא לידו. לחוות.

נראה לי כי לא סתם כותב הרב "נשמתא דאורייתא" ולא נשמת התורה, כאילו רוצה להדגיש את האור- תורה של אור, פנימיות של אור, נגיעה בכל צדדי הנשמה, הרגשת האורות, הרגשה!

***

"נו בטח" יגידו בטון בוטח נושאי עול החיים- "אתה צעיר וחי בכאילו ומרשה לעצמך להשתעשע ברעיונות של צעירים. האסימון בוודאי עוד יפול..."

אכן, החיים לא תמיד נותנים לנו את האפשרות הזאת, עול הפרנסה עלול להוריד מאיתנו את האידיאלים כי רובץ על כתפנו צורך קיומי הרבה יותר, הצורך הקיומי להתחתן ולהביא משפחה לעולם מכניס אותנו לסחרחורת אדירה שפעמים וחלליה הם האידיאלים של הילדות.

אבל אז תחזור שאלתו של מנדל, ולא תיתן לי מנוח... 

"ראש לכל התרופות היא אריכות ימים. אריכות ימים בכדי השיעור המספיק לטבעו של אדם, הרוחני והחומרי, האישי והמשפחתי, העולמי והמדיני" (שם, שם)

עלינו להרים את העיניים מהמחר ולהסתכל דרכו אל הנצח- לענ"ד זו המשימה הקשה ביותר העומדת בפתחנו, היא אינה נותנת את האפשרות להפסיק לפעול ומצריכה אותנו כל הזמן לעשייה ללא ייאוש, אך העשייה אותה היא מבקשת היא עשייה גבולית, היא איננה מעל כוחנו כי אין אנו צריכים להוכיח דבר לאיש, אלא להגיע אל המטרה אותה אנו רוצים להשיג, הנצח נותן פרופורציות למחר- המחר כלול בנצח.

ההסתכלות עליה מדבר הרב קוק מרימה עצמה מקושי רגעי, מתעלמת מנוחות שקרית שאין בה מאומה ומתרכזת במטרה, שאיפת החיים שבה מרימה אותה מעל המועקות משיאה רוחה מעל המשברים והיא שטה בגבהים אחרים.  ברום מעלתה מתנשאת היא אל ר' עקיבא הרואה שועל בבית קודשי הקודשים ושוחק, עיניו אל המטרה וכל רגע שעובר מקרב אותו אליה.  אך יכולה היא להיות גם בכל אחד מאתנו ברצון להמריא מעל ניסיונות עכשוויים העומדים לנו לרועץ בכל יום ויום.

איך אנו מגיעים אל אותו הגובה? איך אנו מרימים עצמנו מעל הרגעי והקשה והמתסכל?  התשובה לזה נמצאת בגוף השאלה, אנו מגיעים אל אותו הגובה ע"י שאנו מרימים עצמנו מעל הרגעי והקשה והמתסכל.  ואין ספק, דבר זה הוא קשה ביותר והיסוד להצלחה מונח בעילוי הרצון, ועילויו נמצא בידיעה, בהכרה, במטרה.

כאשר נצליח לשים מטרה לחיינו שלשמה נרצה לקום בבוקר, נחל לחיות.  דבר זה אמור לכל אדם ואדם.  אם הלימוד אשר אנו לומדים מרוחק מאיתנו, אם איננו מבינים את מטרתו, אם נפשנו רחוקה מפנימיותו- עלינו לבדוק את חיינו.  באין לחיינו מטרה איננו עובדי ה'! באין לחיינו מטרה איננו חיים!

שאלתו של מנדל צריכה לעלות על לבנו בכל יום ויום- למה אנו עושים את מה שאנו עושים?  להתפלל ולבקש "הערב נא את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל", להיות ערים למטרתנו ולהתחדש עימה בכל עת ועת.

כאשר לימוד התורה הוא מענה רגעי, הוא יעשה לחלק מהבלי חיינו. כאשר הלימוד איננו מחובר למטרה הוא נהפך לסיפוק יצרים.  הדרך לצאת היא בידיעה שאנו בהתחלה של משהו גדול, בחיבור של הכל למטרה גדולה אחת.  לחיים!