בין שלטון העם לצדק חברתי

במוצאי השבת שעברה (10.9.11) , פתחתי את הבועה ששהיתי בה 24 שעות וקראתי על האסון שקרה במצריים. אסון בו המוני מצרים עלו על השגרירות במטרה לבזוז, לחסל ולמגר את הנציגות הישראלית. אמת, הפעם ניצלנו בנס ובתושיה וללא פגיעות בנפש, אך לדעתי האסון כבר קרה והוא מתקדם כמו מגיפה לעולם כולו.

הרצון של אזרחי העולם ובעיקר של בני העולם המוסלמי הדיקטטורי לצאת לחופשי הוא רצון מבורך, הוא מראה יותר מכל על כוחם של הפרטים וכמו בכל סרט טוב זה נראה כסוף נפלא של מאבק בו הטובים המסכנים והעניים מנצחים את הרעים העשירים והאכזריים.

אך מה שראינו בשבת האחרונה איננו הסוף הזה אלא מה קורה דקה אחת אחרי כאשר מטרות המאבק הן אחרות, מה קורה כאשר רצון להרס הוא מטרת המהפכה.

ההמון לא נועד להיות שולט

ניקח למשל אירוע עצום ששינה את פני ההיסטוריה וקרה לפני 10 שנים, 11.9.01 התקפת טרור אסלאמית רדיקלית על אזרחיה וסמליה של ארצות הברית.

בעולם סוקרה הפגיעה כדבר נורא כמעט בכל שפה, אך אט אט צצו להן תיאוריות הקונספירציה בכל מקום ומקום. האזרח הערבי בהרבה ממדינות העולם מאמין כיום כי ישראל היא זו העומדת מאחרי התקפה זו- וכשההמון שולט מדוע שירשה למדינה טרוריסטית שכזו- ישראל, להיות בקשר כלשהו עם מדינתו?

השנאה הרוחשת בעולם כלפי ישראל מקורה בספרי לימוד, בהנחלת רעל יום-יומי על ידי כאלה השונאים אותנו ומעוניינים יותר מכל בהשמדתנו. השנאה הזו מקורה במנהיגים שהיו עימנו בקשר, חתמו עימנו על הסכמי שלום אך היו צריכים לשמר קורטוב שנאה כדי לשמור על כוחם- הקורטוב הזה יצר בקטריות עצומות שאנו מתמודדים כעת עם ההשלכות שלהם.

יש המסתכלים במשקפי הטלוויזיה ומשוועים לכיכר התחריר הישראלית, איזה יופי מצטלם עם הנלחם על חירותו. אך ההרס הנוראי במצרים ובלוב משקף את התוצאות האמיתיות וההרסניות של כיכר זו, תוצאות שאנו נמצאים בתחילתם, אנרכיה שעלולה למוטט כליל כלכלה, מסחר, כח צבאי ולאומי. אנרכיה הממוטטת שלום- והכל בשם שוועת החירות המצטלמת יפה.

זה כואב, זה מנוגד לרצונות פרטיים של רובנו הרוצים ברווחתנו, אך ההמון לא נועד להיות שליט. הוא בהחלט יכול למחות, להשפיע, לשנות ולעשות דברים מדהימים שיעשו את העולם לטוב יותר, אך לא להיות שליט כיון ששלטונו יביא להרס וחורבן.

המחאה החברתית שלנו ותוצאותיה

שהדרישה לצדק לא תוביל לקרע  -  אוהל הידברות ברוטשילד

בחודשים האחרונים הגיעה המחאה לרחובות ישראל. ריח המחאה היה באוויר כבר תקופה ארוכה. הדרישה לצדק, הקושי להשיג בית, המחירים שעלו בכל קריטריון והפערים העצומים דוברו כמעט בכל סלון במדינת ישראל.

עם ישראל הראה בגרות עצומה ויצא אל הרחובות, הוא היה מוכן לעזוב לרגע את רווחתו האישית כדי להלחם על חירותו לבית, למשכורת, לרווחה.

אינני מצטרף לאלה הקוראים להתנער מהמחאה בשל הפוליטיזציה שפשטה בה, קומץ קטן איננו הקול העיקרי בכאב העצום שעלה מכל שדרות העם ומכל שדרות החברה.

השאלה כעת היא כיצד מובילים את המחאה הנוכחית צעד אחד קדימה, כיצד הופכים את מחירי הקוטג' והגבינה לנורמלים ולא רק למבצע זמני, כיצד מנרמלים את מחירי הדירות, כיצד מורידים את מחירי הדלק, כיצד מרימים את שכר המינימום?

במהלך המאבק עלה פוסט חביב באתר של "צו פיוס"- ארגון הדוגל באחדות. בפוסט נשאלה אחת ממנהיגות המחאה מה תעשה במידה ותקבל לידיה צ'ק פתוח- תשובתה הדהימה אותי- "אקים עמותה" היא אמרה "שתפקידה יהיה לתקצב מאבקים"

אמירה כזו ומאבק כזה מפחיד אותי יותר מכל. הוא לא מה שרוב הציבור הישראלי מבקש, הוא מה ששוליים הזויים מימין ומשמאל רוצים- אנרכיה.

אם המחאה תהיה לשם המחאה איננו רחוקים מכיכר התחריר ומקריסה. עלינו לפרוט את ההמונים לדברים קונקרטיים, לדרישות אמיתיות שמטרתם חיים טובים לכלל אזרחי המדינה, לדברים שהנהגה דמוקרטית יכולה וצריכה לבצע.

ההמון יכול לחנך

אך יחד עם כל הבקשות והדרישות המוצדקות להורדת מחירים ולתשומת לב אל האזרח הקטן, על כל אחד מאיתנו לחנך את עצמו ואת ילדיו לחיים אחראיים יותר.

עלינו לצאת מהסרט, להבין שתינוק יכול לנוע בעגלה שמחירה 500 ₪ ולא רק בכזו העולה 5,000. ללמד את עצמנו לומר שאין באפשרותנו כרגע לרכוש משהו שאנחנו מאוד רוצים, ולהראות לעצמנו ולילדנו שאנו יודעים להתמודד עם החוסר הזה בבגרות כי כך צריך לחיות.

אני מאמין שכל נער ונערה בישראל צריכים ללמוד כחלק מלימודי האזרחות על היווצרות העוני והפערים, על גיאוגרפיה של עוני, על חוסר ואי צדק שגורמים לניתוק ולתהומות שישנם כיום בין חברות עשירות לחברות עניות בישראל. הילדים שלנו חייבים ללמוד על הבעיה הכלכלית ולשנן את הפתרון, להבין את הדרך שבה הפערים הללו צריכים להצטמצם ומה אנחנו צריכים לעשות כדי לצמצם את הפערים הללו.

בנוסף, עלינו לאסור בחוק שטיפת מוח בפרסומות, הכנסת מסרים שיווקיים בסרטים ובתוכניות שונות. עלינו להפסיק לרכוש מותגים, להחליט על נורמה בה חולצה או מכנסיים מקבלים את כבודם לא מכמה אותיות הרקומות עליהם אלא מאיכותם האמיתית.

ויש עוד הרבה דברים שאנחנו צריכים לעשות, אך את הכל נכון ובריא שנעשה מתוך מקום של נחת ולא מתוך מקום של קנאות, מתוך מקום של מחשבה טובה ולא מתוך מקום של פראות.

יש דרך בה המחאה החברתית הקיימת יכולה להועיל ולייצר שפה חיובית חדשה במדינתנו, אני מאמין שהדבר אפשרי. אך אם המטרה היא אנרכיה אולי כדאי שנפנה את השגרירויות הזרות בת"א.