אחד האירועים שנחקקו בי מימי הישיבה התיכונית העליזים, הם ימי חמישי בערב.
בסביבות השעה 21:00 היינו מתכנסים באודיטוריום של הישיבה ושם על מסך ענק היינו רואים את המשחק של מכבי.
ההמולה באודיטוריום של ישיבת נחלים הייתה גדולה לעיתים מהרעש על המגרש. היינו מעודדים, צועקים, מתנגדים בשפה תקיפה (אני מורה בישראל, לא יכול לומר מעבר לזה) וממש חלק מהמשחק. שבוע אחר שבוע הייתי שם יחד עם חברים. כשהפסדנו היינו כולנו מבואסים, כשניצחנו רמת האמונה בא-לוהים הרקיעה שחקים...
גם לאחר שבגרתי וסיימתי את הישיבה המשכתי לעקוב, אני לא אוהד שרוף אבל המפעל של מכבי באירופה הוא ייחודי ומעניין. מצאתי את עצמי קופץ להורים גם לאחר שהתחתנתי, צופה שם יחד עם אבי במשחק.
אני מקדים את ההקדמה הזו כי בפיינל פור הזה אני לא חלק מהמשחק.
לא, לא נהייתי שונא ישראל (או שונא עובדים זרים J), חוסר העניין שלי במשחק השנה נובע מלוח השנה ומהחלטה של הקבוצה המייצגת במפעל הזה (למרות היותה קבוצה פרטית וכו'...) את מדינת ישראל.
משחק הגמר של מכבי ת"א נקבע לערב יום הזיכרון. בארץ קם קול זעקה וראשי מכבי ת"א הודיעו מיד- לא נקיים משחק בערב הקדוש. הם התעקשו מול ארגון היורוליג והצליחו להקדים את המשחק. אני מצדיע להם על פעולה זו.
אבל משהו אחד שכחו שם במכבי, משחק חצי הגמר מתקיים גם הוא בערב קדוש- ערב שבת. ציוץ לא נשמע בעניין, אף אחד לא פצה פה. ערב שבת זה לא קשור אלינו, מדינת היהודים.
השנה לא אצפה בחצי הגמר, גם בגמר לא אצפה. בדיוק כפי שמאות אלפים היו מחרימים את המשחק לו הייתה מתקבלת החלטה לשדרו בערב יום הזיכרון, אני מחרים את חצי הגמר כי הוא משודר בערב יום הזיכרון. "זכור את יום השבת"!
אני מאמינה גם במחאה פרטית.....
השבמחק