חפש בבלוג זה

יום שבת, 18 בפברואר 2012

חומרות של תקוה



לפני כמה שבועות, כחלק מאסטרטגיה קבועה שקיימת כבר שנים כאשר נמצאים בין המצרים של תוכניות ריאליטי שנסתיימו לאלה שעומדות להתחיל, החליט מי שהחליט להקים קול זעקה, הזעקה נשמעה ולאחריה היה צריך להחליט על שום מה.
הפור נפל הפעם על נושא החומרות בעולם הדתי והחרדי, כאשר את עיקר הקלון מקבלים הפעם החרדים סביב עניין אוטובוסי מהדרין, שלים רחבים, קול באשה (שבזה דווקא אנ"ש הפציצו, תלמידי הישיבה בעתניאל...) ועוד.
כמובן שהנושא מוגזם, וכמובן שהתשקורת אשמה, אבל לאחר ששבועות הזעם חלפו (הסצינה הספציפית עליה אני מדבר, כמובן שיהיו התפתחויות נוספות) ישבתי וחשבתי מה לי ולכל הזעם המתגלגל על הדתיים ובכלל.
***
לפני שנתיים בערך, כשעבדתי במשואות יצחק, עברתי כדי לתדלק בתחנת הדלק הקרובה (יש שם הנחה של 30 אג') את פני קיבל מתדלק שכבר הכרתי, גבר חילוני עם שיער כסוף וצמה. השירות שלו הוא מדהים והוא שורד בתחנה הזו הרבה מאוד שנים. כדרכם של עוברי דרכים חיפשתי לעצמי איזה דבר מתיקה חלבי, ולתומי בדקתי כשרויות על-מנת לוודא שכשרות המוצר מתאימה לי. חיפושי לא הועילו, לא מצאתי "מגדים" (כשרות מיוחדת, ללא חלב נוכרי) בתחנה. פניתי למתדלק ושאלתי למה הם לא מביאים "מגדים", זה אותו מחיר וקהל הקונים יהיה גדול יותר.
ואז זה קרה, פעם ראשונה בכל תדלוקי שראיתי את המתדלק יוצא מדעתו- "בחיים לא נביא מגדים" הוא אמר, "כל החומרות שלכם גורמות לכך שגם מי שרוצה לשמור מרגיש שהוא עושה בכאילו". באותו רגע חשבתי לעצמי שהוא תינוק שנשבה...
***
שנים הרגשתי שאני נמצא בין שני עולמות המייצגים את שתי הישיבות שבהן למדתי- עולם הישיבה בבית אל ועולם הישיבה בעתניאל. התנדנדתי בין מסירות להלכה, לתורה, ל"אדם כי ימות באוהל" לבין מסירות להקשבה, חופש, עולם של רוח ופנימיות. שמחתי על קיומם של שני עולמות אלה, והאמנתי באמונה שלמה שכל מה שצריך לעשות הוא לחבר אותם ביחד, כדי לקיים דברי נבואה ולהביא משיח.
אני עדין מאמין בכך.
האנשים בעולם החרדי לאומי הם אנשי חסד, אידיאולוגים, אוהבי תורה, אנשים טובים וישרים. אני גם חב לאותם אנשים את תחילת דרכי בעולם התורה. הרב זלמן מלמד, מבחינתי, הוא עדין ראש הישיבה שלי בבית אל.
אבל הפעם יש אבל, אני חש שחלק מסוים מהעולם ה"בית אלי", החרדי לאומי,  מתרחק מאוד ממה שקורה במציאות- מהאנשים, מהרחוב. אני מרגיש שהרצון להחמיר גרם לכך שעלווה של חומרה כיסתה את ההלכה האמיתית, והאמת נעדרת.

יותר מכל אני חש זאת בעניין הפוליטי, אני מתנחל כיום, מתפלל בכל ליבי שעתניאל תישאר בתחום ישראל ושלא נחווה חלילה גירוש. דעותיי הפוליטיות ימניות וארץ ישראל כולה יקרה לליבי. אבל דעותיי הפוליטיות וארצי האהובה אינם הדבר היחיד שיש מול עיני.
חשתי עלבון מכך שחלק מרבותי מאותו עולם סירבו לגנות בפומבי פעולות תג מחיר, חשתי תיסכול כאשר הבנתי שאהבת ישראל עליה דיברנו בשיעורי הרב קוק לא כוללת את מי שחושב אחרת.
***
החלטתי להחמיר על עצמי ומעתה להקפיד הקפדה יתרה שלא להחמיר ובמיוחד מחוץ לביתי. (בשביל הצד האורתודוכסי שלי אני נתמך בפסיקות של הרב עובדיה, הרב חיים דוד הלוי והרב בני לאו וכן בספר המעולה של הרב שמואל אריאל והרב קנוהל "ואכלת ושבעת") אני מאמין כיום שזו הדרך הנכונה לא כתירוץ, אלא לחלוטין לכתחילה.