חפש בבלוג זה

יום ראשון, 10 באפריל 2011

טעם החיים


יום אחד טיילתי לי על שפת הים ובדרכי פגשתי אדם צעיר היושב על המזח ודג דגים, פניתי אל אותו האדם ונענע לי בראשו, שאלתי אותו לשמו ולמעשיו, וענה לי- "מנדל שמי ודג אנוכי דגים", ארשת של סקרנות נפלה על פני והחלתי שואל תחילה בדרך ששואלים המהססים ואחר כך כאילו דיברתי עם אחד מטובי מכרי. כך חקרתי האם יצא לחופשה וכמה זמן היא חופשתו ועוד כהנה וכהנה כדרך השואלים, אך מנדל הסתכל אלי בארשת קפואה ואמר- "לא יצאתי לחופשה, כאן הוא מקומי ודג אנוכי דגים".  כחכחתי בדעתי נעתי לצד זה ולצד אחר ואמרתי: "לא סתם נקרינו אני ואתה בדרך, אממן לך ספינה גדולה עם רשתות דייגים מהדגם הטוב ביותר מנוע 8 צילנדרים וכו' וכו' " לא אלאה אתכם בכל מעלותיה של ספינה זו, אבל הצעתי למנדל ספינה משהו "סוף הדרך" (ומאיפה היה לי הכסף לספינה זו, זה כבר חומר לספור אחר). מנדל נשאר בארשתו הקפואה, אמר: "תודה, אך לא צריך אנוכי ספינה."  עמדתי בתדהמה ולא יכלתי לבלוע את רוקי, אחרי שנתעשתי פניתי אל מנדל ושאלתי אותו לפשר סירובו- שאל אותי מנדל בחזרה: "למה צריך אנוכי ספינה?" ואני עניתי- "כדי שתוכל להגדיל את משכורתך, ולרכוש בית גדול יותר וחפצים טובים יותר". שאל אותי מנדל: "ולמה צריך אנוכי עוד כסף ובית גדול?" לא כל-כך הבנתי את השאלה אך בכל זאת עניתי- "כדי שתוכל להנות מחייך".  שאל אותי מנדל: "ואתה, האם נהנה אתה מחייך?" המילים כאילו נעתקו מפי, מעולם לא שאלו אותי שאלה כזו ומעולם לא חשבתי עליה בעצמי. המשיך מנדל: אמשיך ואתפתח, אמשיך ואפתח ומהון להון אחפש עוד הון אשכח מחיי ואשקיע בחפצים, מצטער אדוני ומודה אני לך על טוב ליבך, אך רוצה אני לחיות את חיי הטובים." ואני המשכתי ללכת על החוף לבדי וחשבתי על השאלה, האם אי פעם נהנתי מחיי.. 

"יראת המוות היא מחלת האדם הכללית הבאה בעקב החטא. החטא יצר את המוות... כל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המוות... וכל מה שיתאמץ לו האדם שלא להתירא מפניו לא יועיל לו כלום, מאחר שהוא משקיע את כל הוויתו בתוכנים כאלה שמוות שולט בהם..." (הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ א', תפ"ו) 

למה אנחנו חיים?? 

נסעתי פעם עם נהג מונית נסיעה די ארוכה, התחלנו לשוחח במהלך הנסיעה והוא סיפר לי על המשפחה שלו, הוא בנה וילה חדשה בבית שמש, והוא ממש נותן את הנשמה בשביל זה בעבודה, הנסיעה הייתה במוצ"ש ושאלתי אותו מתי הוא חוזר הביתה, הוא הסתכל עלי וגיחך יש ימים שבהם הוא עובד שש עשרה שעות, לפעמים הוא נאלץ לעבוד בשבתות (אבל רק כשיש נסיעות מיוחדות), במהלך הנסיעה הוא קיבל טלפון מאשתו שאמרה לו שהבת שלהם חזרה הביתה, אחרי השיחה הוא סיפר לי שהבת הזאת עושה לו בעיות היא התחילה להסתובב עם יצורים מפוקפקים והוא ממש דואג לה, שאלתי אותו מה הוא עושה בשביל זה והוא סיפר שהוא צעק עליה והזהיר אותה שלא תסתובב עם אותם הטיפוסים אבל היא לא שמה עליו, ככה זה, הילדים של היום... 

"באין לחיים מטרה המוות מוכרח להיות מאוים" (שם, שם)

החיים בעולם המערבי של היום הם הישגיים, כל דבר מתרחש בלחיצת כפתור, שוק המזון מהיר פורח, וג'אנק פוד נאכל בכל פינה ופינה בכפר הגלובלי המרושת, הורים הולכים לעבודתם מדי יום וחוזרים מדי ערב, הם מביאים פרנסה גדולה ושמנה לילדים שהם זוכים לראות כמה דקות לפני השינה, פעמים והם חוזרים לאחר שנת כל בני הבית וקמים מוקדם לפניהם כדי להשיג את פרנסתם. ובאין לחיים מטרה, משתלט המוות, הריק, הכלום- ומנהיג את עצמו על החיים.

****

"מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים. אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים... אני רץ והם רצים. אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת..." (תלמוד בבלי, ברכות, כ"ח עמוד ב')

האם "יושבי בית המדרש" שונים מיוסי ומנהג המונית?  האם זו לא וריאציה שונה שלהם עם כיפה על הראש? 

גם בתוך עולם התורה יש ואנו נאחזים במוות, יושבים ולומדים ללא מטרה, פותחים את הספר וסוגרים, יוצאים מבית המדרש ומשאירים בו את הספרים. שורדים, מעבירים את הזמן, עוד יום, עוד שנה, עוד שנים, מעבירים חיים ושוכחים לחיות. ותוך כדי אנו מתמלאים באידיאלים הנישאים על שפתותינו וממלאים חללים ריקים בתוכנו ושעות מתות. ממלאים בשקיקה אחרי "אדם כי ימות באוהל" וממיתים עצמנו באוהלה של תורה. 

"החטא יצר את המוות והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם" (קובץ א', תפ"ו)  ומה היא אותה תשובה? ואיך אנו מגיעים אל אותה תשובה?    בהקדמה ל"אורות התשובה" מבאר הרב קוק את יחסו אל התשובה.

"הנני מוצא את עצמי נוטה לחשוב ולדבר תמיד רק על אודותה" ועוד כותב הרב "כל רעיונותיי רק בה הם מרוכזים" (הקדמה לאורות התשובה) התשובה היא מרכז החיים, היא נקודת ההנעה המניעה את החיים, היא הרצון, היא החיים בעצמם.

"התרופות האמיתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המוות, הם גנוזים באוצר חיים, בנשמתא דאורייתא, המתגלה בכל גילויה והולכת ומסתתרת בחביון עזה" (קובץ א', תפ"ו)

עלינו לחזור לחיים. עלינו לחזור לתורה המלמדת אותנו חיים, המחברת אותנו לשקיקה של חיים, של משפחה, של מטרות עילאיות. עלינו לחזור בתשובה- כלומר- להשתפר בדרכי חיינו.
להרגיש טוב יותר, ללמוד טוב יותר, לאהוב בצורה מלאה, לחוות בצורה מלאה, להיות בתוך התהליך ולא לידו. לחוות.

נראה לי כי לא סתם כותב הרב "נשמתא דאורייתא" ולא נשמת התורה, כאילו רוצה להדגיש את האור- תורה של אור, פנימיות של אור, נגיעה בכל צדדי הנשמה, הרגשת האורות, הרגשה!

***

"נו בטח" יגידו בטון בוטח נושאי עול החיים- "אתה צעיר וחי בכאילו ומרשה לעצמך להשתעשע ברעיונות של צעירים. האסימון בוודאי עוד יפול..."
אכן, החיים לא תמיד נותנים לנו את האפשרות הזאת, עול הפרנסה עלול להוריד מאיתנו את האידיאלים כי רובץ על כתפנו צורך קיומי הרבה יותר, הצורך הקיומי להתחתן ולהביא משפחה לעולם מכניס אותנו לסחרחורת אדירה שפעמים וחלליה הם האידיאלים של הילדות.

אבל אז תחזור שאלתו של מנדל, ולא תיתן לי מנוח... 

"ראש לכל התרופות היא אריכות ימים. אריכות ימים בכדי השיעור המספיק לטבעו של אדם, הרוחני והחומרי, האישי והמשפחתי, העולמי והמדיני" (שם, שם)

עלינו להרים את העיניים מהמחר ולהסתכל דרכו אל הנצח- לענ"ד זו המשימה הקשה ביותר העומדת בפתחנו, היא אינה נותנת את האפשרות להפסיק לפעול ומצריכה אותנו כל הזמן לעשייה ללא ייאוש, אך העשייה אותה היא מבקשת היא עשייה גבולית, היא איננה מעל כוחנו כי אין אנו צריכים להוכיח דבר לאיש, אלא להגיע אל המטרה אותה אנו רוצים להשיג, הנצח נותן פרופורציות למחר- המחר כלול בנצח.

ההסתכלות עליה מדבר הרב קוק מרימה עצמה מקושי רגעי, מתעלמת מנוחות שקרית שאין בה מאומה ומתרכזת במטרה, שאיפת החיים שבה מרימה אותה מעל המועקות משיאה רוחה מעל המשברים והיא שטה בגבהים אחרים.  ברום מעלתה מתנשאת היא אל ר' עקיבא הרואה שועל בבית קודשי הקודשים ושוחק, עיניו אל המטרה וכל רגע שעובר מקרב אותו אליה.  אך יכולה היא להיות גם בכל אחד מאתנו ברצון להמריא מעל ניסיונות עכשוויים העומדים לנו לרועץ בכל יום ויום.

איך אנו מגיעים אל אותו הגובה? איך אנו מרימים עצמנו מעל הרגעי והקשה והמתסכל?  התשובה לזה נמצאת בגוף השאלה, אנו מגיעים אל אותו הגובה ע"י שאנו מרימים עצמנו מעל הרגעי והקשה והמתסכל.  ואין ספק, דבר זה הוא קשה ביותר והיסוד להצלחה מונח בעילוי הרצון, ועילויו נמצא בידיעה, בהכרה, במטרה.

כאשר נצליח לשים מטרה לחיינו שלשמה נרצה לקום בבוקר, נחל לחיות.  דבר זה אמור לכל אדם ואדם.  אם הלימוד אשר אנו לומדים מרוחק מאיתנו, אם איננו מבינים את מטרתו, אם נפשנו רחוקה מפנימיותו- עלינו לבדוק את חיינו.  באין לחיינו מטרה איננו עובדי ה'! באין לחיינו מטרה איננו חיים!

שאלתו של מנדל צריכה לעלות על לבנו בכל יום ויום- למה אנו עושים את מה שאנו עושים?  להתפלל ולבקש "הערב נא את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל", להיות ערים למטרתנו ולהתחדש עימה בכל עת ועת.

כאשר לימוד התורה הוא מענה רגעי, הוא יעשה לחלק מהבלי חיינו. כאשר הלימוד איננו מחובר למטרה הוא נהפך לסיפוק יצרים.  הדרך לצאת היא בידיעה שאנו בהתחלה של משהו גדול, בחיבור של הכל למטרה גדולה אחת.  לחיים!

יום רביעי, 6 באפריל 2011

ניהול זמן- כללים ודגשים



ניהול זמן- עבודה משותפת שתעזור לכם לחסוך הרבה הרבה זמן...

אחד הספרים המדהימים שקראתי בחיי הוא ספרו של סטיבן קובי "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".
"בספרו מציד סטיבן קובי גישה הוליסטית, משולבת , שבמרכזה עקרונות לפתרון בעיות אישיות ומקצועיות. בהארותיו המעמיקות ובסיפוריו הקולעים מגלה קובי צעד אחר צעד דרך לחחם מתוך הגינות, יושר אישי וכבוד אנושי- עקרונות המעניקים לנו את הבטחון הנחוץ כדי להסתגל לשינויים, וכן את התבונה והכוח לנצל את ההזדמנויות שהשינוי פותח בפנינו(מתוך ההקדמה לספר)

במאמר זה ברצוני להתמקד בנושא של ניהול זמן. כמחנך, אין לי ספק שהרבה מאוד מהקשיים של הילדים (בעיקר מגיל חטיבת הביניים) נובעים מניהול לא נכון של הזמן. כיון שנושא זה לא מטופל בד"כ רבים מילדים אלה סוחבים את "הבעיה" גם בבגרותם- כאנשי משפחה, מקצוע וחברה.
הדבר חמור פי כמה וכמה בתלמידים שיש להם צרכים מיוחדים או לקות למידה, תכנון זמן בצורה אפקטיבית אצל אלה הוא לעיתים קריטי.

משל הזמן
בנושא ניהול זמן אפקטיבי, מספר סטיבן קובי, על סמינר בו השתתף בנושא זמן:
יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בצרפת (אחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים ביותר באירופה כולה) לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל", בפני קבוצה של 13 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש ביום עיון שאורגן במיוחד עבורם. למרצה הוקצתה רק שעה אחת כדי "להעביר את החומר". בעומדו לפני חברי קבוצת האליטה המנהלית הזו, שהיו מוכנים לרשום כל מילה שתצא מפי המומחה המפורסם -   העביר המרצה הזקן את מבטו ביניהם, אחד אחד באיטיות, ולאחר מכן אמר "אנו עומדים לערוך ניסוי".מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו, הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות מעבר לתלמידיו ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו "אכן".המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם!"ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל.שוב הרים המרצה הזקן את מבטו אל הקהל ושאל: "האם מלא המיכל?" עתה התחילו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא."-  "נכון", ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל עד לשפתו. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?"הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא"."נכון", השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן, ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.המרצה הזקן הרים את מבטו לקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?"בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין המאזינים: "אנו לומדים שככל שהיומן שלנו נראה לנו גדוש בהתחייבויות, אם באמת מתאמצים, תמיד ניתן להוסיף עוד פגישות ועוד מטלות"."לא", השיב המרצה הזקן, "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר-כך".דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.המרצה הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם! משפחתכם! ידידכם! הגשמת חלומותיכם! לעשות מה שאתם באמת אוהבים! להילחם למען מטרה נעלה! לקחת זמן לעצמכם! משהו אחר?""מה שחייבים לזכור הוא שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים ל"פספס" את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (חצץ, חול), יתמלאו החיים בדברים הקטנים ולא ישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים

האבנים הגדולות מייצגות את הדברים החשובים בחיים. אם נזכור להתחיל בהם, תמיד יימצא מקום לדברים האחרים


הטבלה של סטיבן קובי
ע"פ קריטריון זה בונה סטיבן קובי טבלה מיוחדת בת ארבעה רובריקות


דחוף
לא דחוף
חשוב







לא חשוב








הרביע הראשון כולל פעילויות דחופות וחשובות

משברים הדורשים טיפול בעצמנו או האחרים, טיפול בבעיות דוחקות, פרוייקטים, פגישות והכנה המחייבים עמידה בלוח זמנים.רבות מן הפעילויות להן אנו נקראים ברביע זה, עוברות מהרביע שאינו דחוף עקב אי עשייה של פעילויות אלה בזמנים מוקדמים יותר (כדוגמת משברים בחיי הנישואים, לימוד למבחן חשוב מהיום למחר, עומס עצום בעבודה או בלימודים וכו'...)
  הרביע השני כולל פעילויות חשובות ולא דחופות
סטיבן קובי קורא לרביע זה "רביע האיכות והמנהיגות האישית". ברביע זה יש פעילויות של תכנון לטווח ארוך, צפיית בעיות ומניעתן, העצמת אחרים, התפתחות אישית ומקצועית, השקעה במערכות יחסים.  זכור לי ששנה לאחר נישואינו החלטנו אשתי ואני ללכת לסדנת זוגיות- אני הייתי בן 26 ואשת בת 22. היינו הצעירים ביותר בסדנה זו ולא הגענו בשל בעיה בוערת כלשהי אלא בשל רצון ללמוד ולהשקיע בקשר שלנו. האנשים שהיו עימנו בסדנה, שהגיעו לאחר שנים של זוגיות מקרטעת וכדו'... הסתכלו עלינו במבטי הערצה וקנאה בשל המחשבה המקדימה לבעיה.
השקעת זמן רב ברביע זה, מקטינה את הצורך לבלות זמן באזור הרביע הראשון, במשברים ובכיבוי שריפות. 
  
הרביע השלישי - כולל פעילויות דחופות, אך לא חשובות 
קל להתבלבל בין רביע זה לבין הרביע הראשון. הוא מתעתע בנו, שכן הדחיפות יוצרת אשליה של חשיבות, אך הפעילות ברביע זה חשובה לאנשים אחרים – לא לנו. לדוגמא: מענה לטלפונים (ביניהם סקרים, מבצעים...), ביקורים ומפגשי פתע, לעתים קרובות הם מענה לציפיותיהם של אנשים אחרים, ואינם באמת חשובים לנו. 
  
הרביע הרביעי -  כולל פעילויות שאינן דחופות ואינן חשובות
זהו הרביע של בזבוז זמן.כאן הבריחות שלנו: תוכניות טלביזיה לא איכותיות, דואר זבל, שיחות רכילות וכו'
רביע זה עמוס מאוד בשל תכנון לקוי של זמן, הוא אינו רביע מתוכנן אלא רביע שנשרך מאליו, לרוב פעילות שעושים מתוך רביע זה לא מביאה לשמחה אלא לתחושה של בזבוז זמן.
 
 

שליטה המביאה לשלווה
ניתן לומר שהרביע היחיד עליו יש לנו שליטה מלאה הינו הרביע השני הכולל פעילויות חשובות שאינן דחופות, ניהול נכון של רביע זה יכול ליתן תחושה של שליטה ושלווה על מערכות חיינו.

אז כיצד מתכננים?
לפני שניגשים לטבלה עלינו לעשות מס' פעולות מקדימות:
א.      לקחת אחריות על חיינו ולהבין את חשיבות העניין- לפני הכל עלינו להבין למה חשוב עבורנו לשלוט בטבלת חיינו, להבין את החשיבות של להיות פרואקטיבי. לענ"ד ללא הבנה בסיסית זו יהיה קשה מאוד להתקדם.
ב.      להציב שאיפות מטרות ויעדים- עלינו לידע לאן הננו שואפים, להציב בפנינו מקום אליו אנו רוצים ומסוגלים להגיע. נתינת המקום המרכזי לרובריקה השניה ייעשה רק אם נמלא כהלכה את כל הרובריקות (כך נוכל לרוקן לדוגמא את כל הרובריקה הרביעית ולהעביר פעילויות של בטלה לפעולות בעלות חשיבות. פעמים רבות ההבדל איננו בפעילות אלא בתשומת הלב ובנתינת זמן מוגדר ולא נשרך)
ג.        ניהול זמן אפקטיבי- כתיבת כל הפעילויות שיש לנו לעשות ולאחר מכן מיון מסודר בתוך הטבלה.
בשורות הבאות יש פעילות משותפת של הורים וילדים- את הפעילות בדף זה יש לעשות מתוך נחת ובזמן הנוח להורים ולילד, ניתן כמובן לעשות פעילות זו גם בורסיות אחרות לפי בחירתכם




כניסה לבגרות עם עזרה (קטנה) מהמבוגרים...(פעילות משותפת)
                                                                                 
הרגל אפקטיביות מס. 1: "היה פרואקטיבי" . במילים אחרות אתה המתכנת של תגובותיך- קח אחריות. אינך יכול לשלוט באירועים (במה שקורה בפועל), אך אתה יכול לשלוט בתגובות שלך. אנשים אפקטיביים במיוחד אינם מאשימים את הסביבה, או את הנסיבות אלא מוצאים תמיד דרך להתקדם ולפתור את הנדרש. הם סומכים על עצמם ומנסים להתרכז במעגל ההשפעה שלהם ולא במעגל הדאגה הסוגר עליהם. הרגל זה מקנה אחריות, יוזמה ובחירה ברמה של "אתה אדון לגורלך."

מטלה להורים- תנ/י דוגמא מחייך למצב בו היית פרואקטיבי/ת ולקחת אחריות. מה קרה בעקבות כך? כיצד הסביבה התייחסה להיותך פרואקטיבי/ת? במה את/ה יכולה להיות פרואקטיבי/ת ועדיין לא עשית זאת? מדוע?


הרגל אפקטיביות מס. 2: "חשוב מהסוף להתחלה" . אנשים אפקטיביים פועלים עם מצפן ולא רק עם שעון. הם מגדירים מטרות וחזון ופועלים לאורם ברמה יומיומית. הרגל זה עוסק ביכולת להגדיר כיוון אישי או קבוצתי, לגבש חזון ומטרות לעתיד. שיאו של התהליך הוא יצירת הצהרת- משימה אישית או ארגונית המכוונת אל העתיד. אגב, ידוע היום שאנשים או קבוצות, בעלי הצהרת- משימה המוטמעת בהם, הם אפקטיביים יותר ורמת המוטיבציה שלהם גבוהה יותר בצורה דרמטית. הרגל זה הוא ההרגל של המנהיגות.

מטלה לתלמיד- חשוב מהסוף להתחלה- כתוב יחד עם ההורה את מטרתך לשנה זו, נסו לנסח זאת כחזון המדגיש את המטרות והשאיפות שלך לשנת תשע"א.


הרגל אפקטיביות מס. 3: "העיקר להתחיל בעיקר" . הרגל זה עוסק בניהול זמן אפקטיבי. נקודת המוצא היא היכולת לנהל את הזמן ע"פ "חשוב" ולא רק על פי "דחוף". לאחר הגדרת מה חשוב, לומדים כיצד לכוון ולנהל את הזמן כדי להגיע לכל אותם דברים חשובים ולא דחופים. כל הפעילויות שאנו אומרים לעצמנו: "יום אחד אגיע לזה … כשלא יהיו לי אילוצים אעשה זאת … " הרגל זה מאפשר להגיע ל"חשוב" עכשיו ולא באיזה עתיד מעורפל.


מטלה להורים ולתלמידים- ארגנ/י את יומך- כתבו לעצמכם (כל אחד לעצמו) את כל הדברים שיש לכם לעשות ביום (לימודים בביה"ס, תשלום חשבונות, קניות, אוכל, משחק במחשב, בני-עקיבא, יציאות, זמן עם המשפחה וכדו'...) לאחר שתסיימו לכתוב הכניסו את הפעילויות השונות לטבלה.
לאחר שתסיימו מטלה זו כתבו לעצמכם מערכת שבועית (7 ימי השבוע) נסו לנהל את המערכת בצורה האפקטיבית, הנכונה והטובה ביותר עבורכם- הדרך לעשות כן מצויה בכך שהרובריקה שכותרתה "חשוב ולא דחוף" תקבל יותר תשומת לב והרובריקה שכותרת "לא חשוב ולא דחוף" תהיה כמעט ריקה.

  טבלת עבודה

דחוף
לא דחוף
חשוב





















לא חשוב



















יום שלישי, 5 באפריל 2011

אומרים ישנה ארץ

כאב, זעזוע, עצב ובעיקר בושה-
אלה התחושות שליוו אותי כאשר צפיתי בטקס האזכרה הממלכתית להרוגי הכרמל.

צפיתי במהומה הראשונה שנוצרה ובאלה שבאו אחריה, ראיתי את פניהם של מנהיגנו- נשיא המדינה, נשיאת ביהמ"ש העליון, ראש הממשלה, שרים, רבנים ראשיים. ראיתי את פניהם של המשפחות השכולות- אלה
שצעקו ואלה שניסו להחרישם, ראיתי את כוחות הביטחון ואת המאבטחים עומדים דרוכים איש אל אחיו והתביישתי.

משהו רע קורה לנו כחברה. אני ממש לא מהאנשים שמתרפקים בנוסטלגיה ואומרים כמה טוב היה פעם, איזה נוער יש לנו היום וכמה טוב היה לפני שנולדתי.  אך הפעם הרגשתי שנחצה קו אדום, קו שנחצה בעקבות טפטוף ארס יום יומי- במערכות השונות של התקשורת, בעולם הפוליטי והמשפטי, ברחוב.

בציונות הדתית קיים מושג שנקרא "ממלכתי" (במלעיל) שמשמעותו קיום חוקים מתוך אמונה ורצון לקיים את צו המדינה. ה"ממלכתי" נעמד ברמזור אדום גם ב3 לפנות בוקר לא בשל פחד שוטר,אלא מתוך אמונה שחוקי המדינה הם חלק בלתי נפרד ממארג חייו של אדם- על אובדן הממלכתיות אני מבכה.

אני מבכה על אובדנה כיון שהיא טבעה בחיינו בין היתר את הכבוד למנהיגים, את ההבנה שחברה תקינה צריכה לתת דרור למנהיגיה, את העובדה שגם כאשר "מלך פורץ לו גדר" עלינו כעם מוטלת החובה לקבל זאת בהבנה- לא כי אנו כהי חושים, אלא בשל הרצון לקיים מדינה.

הממלכתיים נעלמים אט אט ממחוזות הציבור, את מקומה של הממלכתיות תופס יותר ויותר האינדיבידואל, אנו מאוכזבים מהמדינה, אנו מאוכזבים מהממשלה, אנו מאוכזבים מהצבא ומהמשטרה, אנו מאוכזבים מכולם.

אנשים חסרי אידיאולוגיה וחסרי חוט שדרה תופסים את מקומם של אלה שאידיאולוגיה הייתה לחם חוקם. פושעים מימין ומשמאל מנצלים את הריק הזה ומתסיסים עוד ועוד. אינני מתכוון לפוליטיקאים, האנשים עליהם אני מדבר מסתובבים בינינו עם מיקרופונים ותעודות עיתונאי, הם אלה המשמידים כל חלקה של טוב שצץ מדי פעם בארץ הזו.

הם קובעים את סדר היום, הם מחליטים מה הוא שלום ומה היא מלחמה, מי הם הרעים ומי הם הטובים, מתי צריכה להיפתח וועדת חקירה ומתי לא, איזה טייקונים הם אנשי חסד ואיזה הם אנשי בצע- הם הרשות השופטת והמבצעת, הם גוזרי הדינים וגוזרי הקופונים.  והם, הם אף פעם לא טועים.

אני מאשים היום את התקשורת בהתדרדרות מדינתנו לתהומות, אני מאשים בכך שבעלי אינטרסים קובעים לנו את סדר היום, אני מאשים בכך שאבד הכבוד בעם הזה, אני מאשים בכך שהפכנו לאנשי דין, שהפכנו לחסרי לב, שהפכנו לכפויי טובה, שאנו מחפשים את הרע ולא רואים את הטוב.

אינני דן את המשפחות השכולות, אינני דן אדם בשעת צערו ודחקו- אני מצר על החבורה שמסביב, זו המוחאת כפיים ומשחרת לטרף, חבורה קטנה שהורסת מדינה שלמה.

אני מאמין באמונה שלמה במדינה שלי, אני גאה להיות חלק מהעם הזה ומהמקום הנפלא הזה שיש בו כל-כך הרבה טוב.
אני מאמין שיש ביכולתנו לתקן ולשנות, אם רק נחזור אל הממלכתיות- נכבד ונוקיר את מנהיגנו ואת הנלחמים על קיומנו, נהיה מוקירי טובה ולא כפויי טובה, נעמוד דום אל מול דגלנו ונכבד את הסמלים המייצגים אותנו, נחפש את המעט טוב שיש בכל אחד מאיתנו, נאמין שאפשר לתקן בדיוק כפי שאפשר לקלקל.

בראיון של הרב חנן פורת שהתפרסם בימים האחרונים שאלו אותו מה ירצה שיזכרו ממנו, התשובה של חנן הייתה בעיני סמל של תום, סמל של משהו שחשוב שנדע- עשיתי טעויות בחיי, לא אומר שהייתי צדיק כי לא תמיד הייתי, לא אומר שעשיתי רק טוב כי לא תמיד עשיתי, אבל אם ארצה שיזכרו מחיי משהו הוא
שרציתי להיות טוב, רציתי להיות טוב.

אני מאמין שהרבה ממנהיגנו רוצים להיות טובים, אני מאמין שהרבה מאזרחי מדינת ישראל רוצים להיות טובים, ואני מאמין שהגיע הזמן שהזרקור יופנה אל אותם אלה- ואם התקשורת לא תהיה מוכנה לעשות זאת, נעשהזאת אנו.

נכתב סמוך לאזכרה על הנספים בכרמל, תשע"א.