כאב, זעזוע, עצב ובעיקר בושה-
אלה התחושות שליוו אותי כאשר צפיתי בטקס האזכרה הממלכתית להרוגי הכרמל.
אלה התחושות שליוו אותי כאשר צפיתי בטקס האזכרה הממלכתית להרוגי הכרמל.
צפיתי במהומה הראשונה שנוצרה ובאלה שבאו אחריה, ראיתי את פניהם של מנהיגנו- נשיא המדינה, נשיאת ביהמ"ש העליון, ראש הממשלה, שרים, רבנים ראשיים. ראיתי את פניהם של המשפחות השכולות- אלה
שצעקו ואלה שניסו להחרישם, ראיתי את כוחות הביטחון ואת המאבטחים עומדים דרוכים איש אל אחיו והתביישתי.
שצעקו ואלה שניסו להחרישם, ראיתי את כוחות הביטחון ואת המאבטחים עומדים דרוכים איש אל אחיו והתביישתי.
משהו רע קורה לנו כחברה. אני ממש לא מהאנשים שמתרפקים בנוסטלגיה ואומרים כמה טוב היה פעם, איזה נוער יש לנו היום וכמה טוב היה לפני שנולדתי. אך הפעם הרגשתי שנחצה קו אדום, קו שנחצה בעקבות טפטוף ארס יום יומי- במערכות השונות של התקשורת, בעולם הפוליטי והמשפטי, ברחוב.
בציונות הדתית קיים מושג שנקרא "ממלכתי" (במלעיל) שמשמעותו קיום חוקים מתוך אמונה ורצון לקיים את צו המדינה. ה"ממלכתי" נעמד ברמזור אדום גם ב3 לפנות בוקר לא בשל פחד שוטר,אלא מתוך אמונה שחוקי המדינה הם חלק בלתי נפרד ממארג חייו של אדם- על אובדן הממלכתיות אני מבכה.
אני מבכה על אובדנה כיון שהיא טבעה בחיינו בין היתר את הכבוד למנהיגים, את ההבנה שחברה תקינה צריכה לתת דרור למנהיגיה, את העובדה שגם כאשר "מלך פורץ לו גדר" עלינו כעם מוטלת החובה לקבל זאת בהבנה- לא כי אנו כהי חושים, אלא בשל הרצון לקיים מדינה.
הממלכתיים נעלמים אט אט ממחוזות הציבור, את מקומה של הממלכתיות תופס יותר ויותר האינדיבידואל, אנו מאוכזבים מהמדינה, אנו מאוכזבים מהממשלה, אנו מאוכזבים מהצבא ומהמשטרה, אנו מאוכזבים מכולם.
אנשים חסרי אידיאולוגיה וחסרי חוט שדרה תופסים את מקומם של אלה שאידיאולוגיה הייתה לחם חוקם. פושעים מימין ומשמאל מנצלים את הריק הזה ומתסיסים עוד ועוד. אינני מתכוון לפוליטיקאים, האנשים עליהם אני מדבר מסתובבים בינינו עם מיקרופונים ותעודות עיתונאי, הם אלה המשמידים כל חלקה של טוב שצץ מדי פעם בארץ הזו.
הם קובעים את סדר היום, הם מחליטים מה הוא שלום ומה היא מלחמה, מי הם הרעים ומי הם הטובים, מתי צריכה להיפתח וועדת חקירה ומתי לא, איזה טייקונים הם אנשי חסד ואיזה הם אנשי בצע- הם הרשות השופטת והמבצעת, הם גוזרי הדינים וגוזרי הקופונים. והם, הם אף פעם לא טועים.
אני מאשים היום את התקשורת בהתדרדרות מדינתנו לתהומות, אני מאשים בכך שבעלי אינטרסים קובעים לנו את סדר היום, אני מאשים בכך שאבד הכבוד בעם הזה, אני מאשים בכך שהפכנו לאנשי דין, שהפכנו לחסרי לב, שהפכנו לכפויי טובה, שאנו מחפשים את הרע ולא רואים את הטוב.
אינני דן את המשפחות השכולות, אינני דן אדם בשעת צערו ודחקו- אני מצר על החבורה שמסביב, זו המוחאת כפיים ומשחרת לטרף, חבורה קטנה שהורסת מדינה שלמה.
אני מאמין באמונה שלמה במדינה שלי, אני גאה להיות חלק מהעם הזה ומהמקום הנפלא הזה שיש בו כל-כך הרבה טוב.
אני מאמין שיש ביכולתנו לתקן ולשנות, אם רק נחזור אל הממלכתיות- נכבד ונוקיר את מנהיגנו ואת הנלחמים על קיומנו, נהיה מוקירי טובה ולא כפויי טובה, נעמוד דום אל מול דגלנו ונכבד את הסמלים המייצגים אותנו, נחפש את המעט טוב שיש בכל אחד מאיתנו, נאמין שאפשר לתקן בדיוק כפי שאפשר לקלקל.
בראיון של הרב חנן פורת שהתפרסם בימים האחרונים שאלו אותו מה ירצה שיזכרו ממנו, התשובה של חנן הייתה בעיני סמל של תום, סמל של משהו שחשוב שנדע- עשיתי טעויות בחיי, לא אומר שהייתי צדיק כי לא תמיד הייתי, לא אומר שעשיתי רק טוב כי לא תמיד עשיתי, אבל אם ארצה שיזכרו מחיי משהו הוא
שרציתי להיות טוב, רציתי להיות טוב.
שרציתי להיות טוב, רציתי להיות טוב.
אני מאמין שהרבה ממנהיגנו רוצים להיות טובים, אני מאמין שהרבה מאזרחי מדינת ישראל רוצים להיות טובים, ואני מאמין שהגיע הזמן שהזרקור יופנה אל אותם אלה- ואם התקשורת לא תהיה מוכנה לעשות זאת, נעשהזאת אנו.
נכתב סמוך לאזכרה על הנספים בכרמל, תשע"א.
אכן, חשוב להיות ממלכתי. חשוב להיות בעל דרך ארץ. אבל זה לא הכל.
השבמחקניתן בהחלט לתמוה על מעשי אותו אדם העומד בשעת לילה מאוחרת ואינו חוצה את הכביש בגלל שהרמזור אדום. ברור לכל כי זהו מעשה טפשי וקיצוני, שאינו מועיל לאיש, ומתאים רק למי שהצייתנות כיסתה אצלו את ההגיון. אני הייתי חושד שמדובר בקצין לשעבר, למשל, כלומר: מי שמערכת שטיפת המוח של רשויות המדינה הרסה את ההגיון הטבעי שלו בהצלחה לא מעטה.
אני שותף לרגשות שלך, ולמחשבות שאכן אנשים חסרי אידיאולוגיה ודעת השתלטו על התודעה במרחב הציבורי. אבל האם ניתן לומר זאת על המשפחות השכולות? לא בטוח. אינני מסכים עם הסגנון, וגם לא עם התוכן, אבל אינני חושב שראוי לפסול את דרך המחאה הזו לחלוטין. כאשר אנשים רואים שנעשה עוול נורא, אסור להם להחריש בשם הממלכתיות.
כאן, חשבו המשמחות בטעות כי האחראים למחדל מזילים דמעות תנין במקום לשאת בתוצאות מעשיהם. אילו היה הדבר כך, היה זה דומה לרוצח המזיל דמעה על קורבנותיו ומשתתף בלויה שלהם, לא עלינו, באנס המלטף את האשה שתקף ברכות, או בחייל גירוש האומר לקורבנותיו ״באנו לעזור לכם״.
אילו זה היה כך, אילו באמת היה מחדל נורא של ראשי המדינה או פשיעה ממש, ולא השתלשלות טראגית והזנחה של כלל הציבור ולא של אנשים מסויימים, היתה המחאה ראויה.
אכן, אני מסכים שכפי שהדברים הנם המחאה הזו אינה ראויה, והיא מזיקה ומבזה את המדינה. אבל יש לזכור שכשיש צורך, האזרח חייב, כחלק מהיותו אדם ושותף במדינה, להביע מחאה, אפילו חריפה, במקום ובזמן המתאים.