למה לי פוליטיקה עכשיו?!?

בחודשים האחרונים, מאז נכנסתי קצת יותר לעומק נבכי הפוליטיקה המגזרית במטה של נפתלי בנט, רבים מחברי וממקורבי (מילה של פוליטיקאים...) מסתכלים עלי בעיניים מלאות חכמה עם אמירה חד-משמעית מבחינתם- זה יעבור לך...

יש מבין חברי שאף מגדילים לעשות והם מסבירים לי כמה אתאכזב כאשר הכל יתפוצץ לי בפנים, כאשר אבין שפוליטיקה זה דבר כ"כ מלוכלך ומסואב ופוליטיקאים הם עם... אני מעריך שהנקודה הובנה, ועכשיו קצת הסברים.

***

בתחילת המילניום הייתי חייל בסדיר. זה היה כשאריק שרון עוד היה איש שנוא בתקשורת וכשגוש קטיף הייתה בידנו, באחת מהשמירות שלי על הישוב שליו (אחד הישובים הקטנים ביותר בגוש קטיף ונראה לי שבכלל בארץ) שאל אותי חברי לשמירה- "אם עכשיו בא מחבל יורה עלי ואני נפצע, מה אתה עושה?" השבתי לו בלי לחשוב יותר מדי- "תופס מחסה, משיב באש וסוחב אותך".

החבר עשה פששששש ארוך ואמר- "יפה לך, למה אם זה יקרה לי והמחבל ירה עליך, אני בורח."

***

יש משהו שהרבה אנשים בעולם לא מבינים לצערי, לא הכל בחיים מונע מאינטרסים פסולים, וכאשר האינטרסים אינם פסולים והמטרות הם מטרות טהורות ממילא אין מקום לאכזבות.

אני כותב את זה בידיעה שהרבה אנשים לא מאמינים, בטוחים שתמיד יש סיבה אישית שבשלה אנשים מנסים לעזור למישהו, לסדר את עצמם וכו'... אבל אני חי בסביבה שזו לא המטרה היחידה.

שלא יובן לא נכון, מי שלא מונע מאינטרסים לא נכלל ב"פרייארים", אני מדבר על אנשים שיודעים להסתדר היטב בחיים אך יחד עם זה מוכנים למסור את נפשם למען הכלל. ביטוי של פעם נכון. זהו שלא.

***

בערך שנה לאחר השמירה בשליו נזכרתי באותה שמירה, הייתי אז בבית החולים אחרי שנפצעתי קשה בפיגוע שהיה בעתניאל, הפציעה הייתה כיון שעשיתי מה שמוטל עלי והובלתי כח צבאי להסתערות על מחבל שהרג את חברי. כשכתבתי לעצמי על מה שקרה בפיגוע התלבטתי הרבה מה לכתוב. בהתחלה תליתי את הכוחות שקיבלתי בכוחות רגעיים שקיבלתי מלמעלה. כמה חודשים לאחר מכן שיניתי את הכתוב וכתבתי ששנים של חינוך הובילו אותי לעשות את מה שעשיתי.

שנים של חינוך הובילו אותי ומובילים עוד הרבה אנשים טובים למסירות נפש גם בפוליטיקה, להתלכלך בתוך מקום שיש בו אינטריגות ויש בו אינטרסים אך לעשות זאת מתוך מניעים טהורים, מתוך רצון עמוק לחולל שינוי, ומתוך אמונה שכל אחד מאיתנו, כל אחד, יכול לשנות.

אפשר לשבת על הגדר ולצקצק, אפשר לבוא ולהטיל מום ופגם בכל מתמודד ומתמודד, ואפשר גם להחליט שמלכלכים את הידיים ונכנסים פנימה.

אז זהו, אני בפנים, מנסה לשנות את הבית היהודי שלי עם ידיעה שהידיים יתלכלכו מעט, עם תפילה שהתמימות לא תרד ועם אמונה עמוקה שאני יכול לשנות, בעזרת ה'.

יש לנו נוער נפלא. נקודה.

ארבע, ארבע ושלושים, אל מול בית הכנסת היכל שלמה בירושלים. עשרות אלפי בני נוער, כמה מאות מבוגרים.

שעתיים וחצי תמימות חיכיתי שם עם תלמידי ועם עוד אלפים אחרים. שעתיים וחצי בהם רקדנו, ישבנו, חיכינו וחיכינו...

מי שעבר שם לאחר מכן לא ראה ונדליזם, לא ראה לכלוך, לא ראה גרפיטי מכוער. מי שהיה שם לא ראה אלימות בין בני הנוער.  עשרות אלפי בני נוער, וריקוד אחד גדול שבמרכזו האמירה- חזרנו לירושלים.

יום ירושלים- אלפי תמונות כאלה אל מול תמונה אחת של שנאה, והשנאה מנצחת.

אני לא יודע מדוע התעכבה הצעדה, אבל הסבלנות של החבר'ה הרשימה אותי, מאוד הרשימה.

בסביבות 18:30 התחלנו לצעוד. באתרי האינטרנט כתבו שהיו כ30,000 איש. המון של אנשים צועד לכיון הכותל. צעדה מסודרת (עשרות בני נוער שימשו כסדרנים בהתנדבות בצעדה) עם שירה וריקודים בדרך והמון שיחות קטנות בין חברים וחברות.

צעדתי יחד עם חברים, והתפעלנו  מבני הנוער. לא הייתה שם שתיה חריפה, לא היו קללות. הייתה שמחה גדולה וגאווה גדולה על היום המיוחד הזה.

עברנו בשער שכם, הערבים עמדו בצד והסתכלו בנו, בני הנוער שהיו בסביבתי המשיכו ללכת, מניפים את הדגל בגאון אך אף לא אחד מהם התגרה.  כאשר היינו ברובע המוסלמי רצתה ילדה קטנה, ערבייה, לחצות את הרחוב בתוך הצעדה, בני נוער הציעו למבוגר שליווה אותה את עזרתם.

אני לא חי בגלקסיה אחרת, אני מודע לכך שיש בני נוער שאינם מחונכים בכל ציבור וגם בציבור הדת"ל. חלק מהסיבה שהגעתי לצעדה הזו היה כדי למנוע פרובוקציות מעין אלה, אבל מה שראיתי בצעדה היה בעיקר סבלנות ובעיקר שמחה.

בדרך הביתה הצצתי באתרי האינטרנט, נדהמתי. אין זכר לסבלנות, אין זכר לעובדה שעשרות אלפי בני נוער היו שם ורקדו- יש זכר להתגרות ערבית ולטמטום של כמה בני נוער שהצליחו לשים את הכותרת שמישהו שם כ"כ רצה שתהיה, ממש הכין אותה וחיכה להזדמנות שתתן לו לצבוע אותה באדום- "חגיגות ועימותים ביום ירושלים" איזה כיף...

***

לפני כמה שנים עבדתי בגוף תקשורת כמה שבועות, אחרי שיח מאוד נעים שהיה לי עם העורך הראשי הובהר לי תפקידי החדש- "אני מבקש שתביא לי דברים רעים על הציבור הדתי, על דברים טובים אני לא משלם". כששאלתי את העורך מה מניע אותו הוא הסביר לי בצורה חדה- "כיון שאתה עוסק בענייני יהדות אני לא יכול לשים בפינה שלך פורנו, אני צריך רייטינג ודברים רעים על הציבור הדתי מביאים לי הרבה כניסות, כמעט כמו פורנו". מסרתי את ברכת הדרך לעורך וסיימתי את תפקידי.

***

אני לא יודע מה גורם לאותם אנשים לעשות ברשעות את מה שהם עושים, אני לא יודע אם העניין הוא רייטינג, אידיאולוגיה או סתם טיפשות. אני כן יודע שאנחנו כצרכני תקשורת יכולים לבחור, אנחנו כצרכני תקשורת צריכים לבדוק וכצרכני תקשורת לדרוש פיצוי כאשר משקרים לנו שוב ושוב ומעוותים את המציאות כדי להתאים אותה לכותרת של מחר.

הדבר הזה קורה בין דתיים לחילונים, הוא קורה בפרובוקציות מבוימות בין ערבים ליהודים והוא אפילו קורה במחאות חברתיות.  אני לא תמים לחשוב שהדבר פתאום ייעלם מחיינו, אבל אני כן יודע שאם אנחנו נמחה על סיקור מגמתי, אם אנחנו לא נצרך סיקור שקרי וצהוב, אם לא יהיו לקוחות- הסחורה תתחלף.

***

הנה לכם כותרת לצעדה שהייתה אתמול. יש לנו נוער נפלא. נקודה.

עכשיו תורנו

אנו נמצאים בימי ספירת העומר, ימים הנמצאים בין תחייתנו הגשמית מארץ מצרים ועד תחייתנו הרוחנית והפיכתנו לבני מלך בעת קבלת התורה בהר סיני.

מה עניין הספירה? מדוע עלינו לספור יום יום ולהדגיש כמה ימים וכמה שבועות לעומר?

על הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" כותב הרש"ר הירש דברים מופלאים:

"כבר חגותם את חג חירותכם; וכבר זכרתם לפני ה' את העצמאות, שזכיתם בה בשבתכם בארצכם ובאכלכם מלחם הארץ; נמצא, שכבר הגעתם אל החירות ואל רוחות העצמאות המהווים בדרך כלל את מטרת כל השאיפות הלאומיות.
ואילו אתם תראו עצמכם רק בראשית ייעודכם הלאומי; ותחלו עתה למנות לקראת השגת מטרה אחרת... במקום שאחרים חדלו לספור, תחל ספירתך אתה". (רש"ר הירש על התורה, ויקרא כ"ג, ט"ו)

לכאורה לאחר יציאת מצרים ומתן תורה השגנו את המטרות- איננו עוד עם של עבדים אלא אדונים לעצמנו, לאחר קבלת התורה הנצחית אנו מוגדרים כבני מלך וממשיכים במסע לקראת המיזוג הגדול של העצמאות הרוחנית והפיזית בא"י.  כדברי הרש"ר "הגעתם אל החירות ואל רוחות העצמאות...

אך הספירה אותה אנו סופרים יום יום בין פסח לשבועות, מדגישה לנו כי הימים אינם רק "מסדרון" ו"מעבר" בין שני אירועים גדולים.   ימים אלה הינם בעלי מעלה עצמית עצומה, ולפיכך נתנו חכמים מידה לכל יום-  יש יום שייחודו הוא חסד, ויש יום שמאפיינו הוא גבורה, יש יום שייחודו הוא תפארת וכן נצח הוד יסוד ומלכות.

מידות אלה אותם קבעו חכמים מציינים את המעלה העצמית של כל יום ויום.  הם מדגישים לנו, כדברי הרש"ר, את הצורך להסתכל קדימה- ללמוד יותר, לתרום יותר, לאהוב יותר ולעשות יותר על מנת להשיג מטרות נוספות ולכבוש יעדים נוספים לקראת הגאולה השלמה.

זכינו ונתקיימו הדברים, בספירת העומר הוקמה מדינת ישראל ונגאלו מחדש ירושלים חברון שכם ועוד חלקי ארץ, נתווספו שני מועדים ללוח השנה הגשמי והרוחני- הישראלי.

אל לנו לחשוב שסיימנו את עבודתנו בכך- חובה על כל אחד ואחת מאיתנו להמשיך ולספור את ספירת העומר בכוונה גדולה, לנסות לתקן ולתת את הספירה שלנו, את החידוש שלנו לעולם, ליצור עוד ימים טובים ולתקן ולשכלל את אלה הקיימים.

מידת סדום

נכנסתי לרשת יוקרתית המוכרת כלי בישול, רשת מהסוג שאנשים שכמוני לא דורכים בה ואלה שכן נכנסים אליה עושים זאת לרוב כדי להסתכל ולקבל רעיונות מה נקנה בחנות הכלים השכונתית ברבע מחיר.

לא משעמום נכנסתי אלא כתוצאה ממשימה שהוטלה עלי עקב מתנה יוקרתית וחסרת שימוש שקיבלנו מרשת זו- זוג בקבוקים מעוצבים שניתן לשים בהם שמן ולימון- כל מבוקשי היה להחליף את המוצר כאשר הוא עדין ארוז באריזת החברה ולא נעשה בו כל שימוש.

המוכרת שמיהרה לגשת אלי העיפה מבט במוצר ובי ושוב במוצר ושוב בי והפטירה לעברי- אם אין כרטיס החלפה אין מצב.

סיפרתי למוכרת על המשימה שהוטלה עלי, אמרתי לה שאני מוכן לקחת במקום משהו במקום וכן שאני מוכן שיעריכו את המוצר לפי שוויו הנמוך ביותר שנמכר באותה חנות- היא ארזה לי את המתנה המאוסה והציעה לי שקית.

יצאתי כועס מהחנות, יותר נכון לומר- הוצאתי את עצמי מהחנות כדי לחשוב לרגע. מחד, אמרתי לעצמי, מה אני מתלונן? הרי המוכרת היא רק בורג קטן וכו'... ש"ג מסכן וכו'... וחוץ מזה, באמת אין לי פתק החלפה, אולי היא צודקת? אבל משהו בתוכי בער, משהו שהרגיש שיש כאן אי-צדק.

***

סבא שלי נפטר ביום הכיפורים לפני ארבע שנים, המוות שלו היה ארוך והכניס בתוכו שנים של סבל ומחלה אחת נוראית שמחקה אותו לאט לאט- זו אינה מחלה מוכרת, אבל היום בהסתכלות לאחור אני יודע לזהות אותה כמומחה על כל תסמיניה.

שנים לפני שהחלה אותה מחלה היה סבא איש בריא, הייתה לו חנות מכולת קטנה שהיה גאה בה מאוד, יום יום היו נכנסים הלקוחות לקנות לחם חלב ועיתון לצד אורז ותבלינים במשקל, דגים שסבא קנה במיוחד בשוק הכרמל וזיתים וגבינה מלוחה מקופסת פח. כל המשפחה התגייסה לעזור ובייחוד בתקופות החגים שהעומס היה גדול.

אני זוכר שבאחת הפעמים שהייתי בחנות נכנס בחור צעיר ושאל אם יש סנדוויצ'ים, סבא אמר לו שמיד יהיה , הוא פרס פרוסה עבה של גבינה צהובה ושקל אותה, לקח חופן זיתים ושקל אותם ואת הכל הכניס ללחמניה- הוא עשה חשבון על דף ניר- לחמניה- 50 אג', גבינה 1.20 ₪, זיתים 90 אג' וחישב את הכל...

סבא היה גאה, הוא היה גאה בעצמו וגאה בחנות הקטנה שלו, היה קם כל בוקר ב4.00, שותה את הקפה שלו, הולך לתפילה ומשם ישר לחנות.

ואז החלה המחלה- היא התחילה בקטן, סופר קראו לה- עם מבצעים לקראת החגים והנחות ענק בקניה מעל 500 ₪, סבא הצליח לשרוד אותה בהתחלה- אומנם הוא כבר לא היה צריך את עזרתנו לקראת החגים אך הקונים הנאמנים היו מגיעים יום יום לחנותו, קונים לחם וחלב ומבקשים שירשום- במחברת כמובן, או על דף נייר קטן.

אך המצב לא נשאר כך זמן רב, הצלחתו של הסופר הביאה לפריחת מרכז קניות ענק וזמן לא רב אח"כ למרכז נוסף- קונים שריחמו על סבא קנו אצלו מדי פעם לחם וחלב, וספקים סירבו לבוא אליו כי ההזמנות שלו היו קטנות מדי עבורם.

***

חזרתי בחזרה לחנות, שמתי את השקית על הדלפק ואמרתי למוכרת שיקחו בשבילם את המתנה, לי אין מה לעשות איתה ועדיף שימכרו אותה מאשר שתשכב אצלי בבית (עשינו לעצמנו כלל שאנחנו לא מעבירים מתנות שאין לאף אחד מה לעשות איתן, אידיאלים- אתם יודעים...) ואז קרה משהו שלא צפיתי- מנהלת החנות הסתערה לעברי בצעקות- "קח את זה מיד מפה!" ניסיתי למלמל שאין לי מה לעשות בזה ועדיף שיעשו עם זה הם משהו. "תן את זה לנזקקים, יש מספיק אנשים שצריכים דברים שכאלה- תן את זה לנזקקים"...

***

סבא נבל, כמו פרח ללא מים ראיתי איך עלה אחרי עלה מצהיב בו והוא קמל- לא שמענו ממנו מילה אחת של תלונה, אך פניו אמרו הכל.

השנים עברו, לסבא היה חשוב להמשיך להגיע לחנות, פעם שהיתי איתו יום אחד שלם בחנות- בכל היום הזה הגיע לקוח אחד, שקנה חלב.  סבא עבד בסוף ימיו עבור 3.50 ₪ ליום עבודה.

הוא נכנס לדיכאון והתפרצה אצלו מחלת השכחה, הוא חטף אירוע מוחי ולאט לאט דעך במיטתו עד יומו האחרון.

***

החברה בישראל היא חברה שאיכפת לה, חשוב לה מאוד שיתרמו לנזקקים ושיהיה פה נקי ויפה, כמעט כל אזרח ישראלי יצקצק בלשונו כאשר ישמע על עוולה- כל-כך הרבה שחיתות יש פה, שיתביישו להם...

אותו אזרח יכול לשלם בשחור ללא הינד עפעף- למי שיעיר לו הוא יאמר בפשטות שכולם עושים את זה. אותו אזרח יכול לזרוק סיגריה בחוף הים ולמי שיעיר לו הוא יאמר בציניות שזה לא נקרא לכלוך, וגם- שכולם מלכלכים.

אני כועס מאוד על המוכרת! ברור לי שהיא לא אשמה, ברור לי שהיא אשה טובה שבכל שיחה עם חברותיה תזדעזע מעוול ותתחלחל ממעשים בעיתיים, אך דווקא בגלל זה אני כועס עליה.

המוכרת הזו היא תמונת ראי לכולנו, לחברה שכ"כ חשוב לה להיראות צודקת, כ"כ חשוב לה להיתפס בסדר, כ"כ חשוב לה שיאמרו שהיא בסדר- ומתוך המקום הזה היא תציע לי לתת בקבוקים מעוצבים למשפחות נזקקות ומתוך המקום הזה יקומו ארגונים חברתיים שעניינם הוא להראות בסדר (ובייחוד אם ה"בסדר" הזה עושה קופה יפה...)

לקראת הסדר, ולקראת הקמחא דפסחא שנתבקש לתת השנה, אני מציע שיחד עם התרומה נחשוב מעט. יחד עם המוצרים שנארוז או הכסף המועט שניתן ננסה לחשוב איך נוכל לקדם, במעט, את החברה שלנו למקום טוב יותר.  באמת.

חומרות של תקוה

לפני כמה שבועות, כחלק מאסטרטגיה קבועה שקיימת כבר שנים כאשר נמצאים בין המצרים של תוכניות ריאליטי שנסתיימו לאלה שעומדות להתחיל, החליט מי שהחליט להקים קול זעקה, הזעקה נשמעה ולאחריה היה צריך להחליט על שום מה.

הפור נפל הפעם על נושא החומרות בעולם הדתי והחרדי, כאשר את עיקר הקלון מקבלים הפעם החרדים סביב עניין אוטובוסי מהדרין, שלים רחבים, קול באשה (שבזה דווקא אנ"ש הפציצו, תלמידי הישיבה בעתניאל...) ועוד.

כמובן שהנושא מוגזם, וכמובן שהתשקורת אשמה, אבל לאחר ששבועות הזעם חלפו (הסצינה הספציפית עליה אני מדבר, כמובן שיהיו התפתחויות נוספות) ישבתי וחשבתי מה לי ולכל הזעם המתגלגל על הדתיים ובכלל.

***

לפני שנתיים בערך, כשעבדתי במשואות יצחק, עברתי כדי לתדלק בתחנת הדלק הקרובה (יש שם הנחה של 30 אג') את פני קיבל מתדלק שכבר הכרתי, גבר חילוני עם שיער כסוף וצמה. השירות שלו הוא מדהים והוא שורד בתחנה הזו הרבה מאוד שנים. כדרכם של עוברי דרכים חיפשתי לעצמי איזה דבר מתיקה חלבי, ולתומי בדקתי כשרויות על-מנת לוודא שכשרות המוצר מתאימה לי. חיפושי לא הועילו, לא מצאתי "מגדים" (כשרות מיוחדת, ללא חלב נוכרי) בתחנה. פניתי למתדלק ושאלתי למה הם לא מביאים "מגדים", זה אותו מחיר וקהל הקונים יהיה גדול יותר.

ואז זה קרה, פעם ראשונה בכל תדלוקי שראיתי את המתדלק יוצא מדעתו- "בחיים לא נביא מגדים" הוא אמר, "כל החומרות שלכם גורמות לכך שגם מי שרוצה לשמור מרגיש שהוא עושה בכאילו". באותו רגע חשבתי לעצמי שהוא תינוק שנשבה...

***

שנים הרגשתי שאני נמצא בין שני עולמות המייצגים את שתי הישיבות שבהן למדתי- עולם הישיבה בבית אל ועולם הישיבה בעתניאל. התנדנדתי בין מסירות להלכה, לתורה, ל"אדם כי ימות באוהל" לבין מסירות להקשבה, חופש, עולם של רוח ופנימיות. שמחתי על קיומם של שני עולמות אלה, והאמנתי באמונה שלמה שכל מה שצריך לעשות הוא לחבר אותם ביחד, כדי לקיים דברי נבואה ולהביא משיח.

אני עדין מאמין בכך.
האנשים בעולם החרדי לאומי הם אנשי חסד, אידיאולוגים, אוהבי תורה, אנשים טובים וישרים. אני גם חב לאותם אנשים את תחילת דרכי בעולם התורה. הרב זלמן מלמד, מבחינתי, הוא עדין ראש הישיבה שלי בבית אל.

אבל הפעם יש אבל, אני חש שחלק מסוים מהעולם ה"בית אלי", החרדי לאומי,  מתרחק מאוד ממה שקורה במציאות- מהאנשים, מהרחוב. אני מרגיש שהרצון להחמיר גרם לכך שעלווה של חומרה כיסתה את ההלכה האמיתית, והאמת נעדרת.

יותר מכל אני חש זאת בעניין הפוליטי, אני מתנחל כיום, מתפלל בכל ליבי שעתניאל תישאר בתחום ישראל ושלא נחווה חלילה גירוש. דעותיי הפוליטיות ימניות וארץ ישראל כולה יקרה לליבי. אבל דעותיי הפוליטיות וארצי האהובה אינם הדבר היחיד שיש מול עיני.

חשתי עלבון מכך שחלק מרבותי מאותו עולם סירבו לגנות בפומבי פעולות תג מחיר, חשתי תיסכול כאשר הבנתי שאהבת ישראל עליה דיברנו בשיעורי הרב קוק לא כוללת את מי שחושב אחרת.

***

החלטתי להחמיר על עצמי ומעתה להקפיד הקפדה יתרה שלא להחמיר ובמיוחד מחוץ לביתי. (בשביל הצד האורתודוכסי שלי אני נתמך בפסיקות של הרב עובדיה, הרב חיים דוד הלוי והרב בני לאו וכן בספר המעולה של הרב שמואל אריאל והרב קנוהל "ואכלת ושבעת") אני מאמין כיום שזו הדרך הנכונה לא כתירוץ, אלא לחלוטין לכתחילה.